זה ייקח 20 דקות, חצי שעה לכל היותר.
הוא יכנס. את תהיי בחדר שלך, תסיחי את דעתך בבובות
ובטלוויזיה.
הוא יצעק שהווליום גבוה מידי, ואת, כדי לא לקחת סיכון תכבי את
הטלוויזיה מיד.
הוא יסיים לאכול ויגיד שהוא הולך לסיבוב בחוץ. את תנצלי את
ההזדמנות ותנסי לברוח.
זה לא ילך.
יצאת מוקדם מידי והוא הספיק לשמוע את החריקה של החלון.
זה יעצבן אותו יותר, הוא יתאר לך מה הוא יעשה לך כשהוא יחזור.
הפעם הוא נועל. הכול.
את יודעת מה מחכה לך, את פוחדת לחשוב על זה.
שוב תנסי להעסיק את עצמך בדברים שיסבו לך מעט אושר.
אולי סרט, מחשב או איזה משחק קופסא.
את תנסי להגיע למשחק שרצית אבל לא תצליחי.
את נמוכה מידי.
חשבת על להתאבד אבל את פוחדת. תמיד היית כזו. תמיד תהיי.
הזמן יעבור, ועם זאת כאילו יעמוד מלכת.
את תתחילי לשחזר את כל חייך.
שמונה שנים, שמונה שנים בדיוק.
את תעלי חיוך כשתזכרי באמא שלך שאהבת ובאחיך הגדול.
איפה הם עכשיו? את תתהי...
הוא יחזור, את שוב תהיי בחדר, מסתכלת לשמים כאילו מחכה לנס.
אל תדאגי. הוא לא יגיע. הנס.
כל צעד שהוא יעשה לעבר החדר שלך ילווה בפעימה נוספת של ליבך.
את תסתובבי בחדר, שוב ושוב, עד שהוא יעמוד בפתח הדלת.
אתם תביטו אחד בשניה, שנייה אחת, לא יותר.
את תשימי לב שהוא ערום למחצה, אוחז את חגורתו ביד שמאל.
היד החזקה שלו.
את תעצמי את עינייך, תנסי כאילו להירדם, להתעלף, לחלום.
שוב, זה לא ילך.
הוא יתקרב. את תבכי. ואז זה יתחיל. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.