חוטי הארגמן האחרונים של היום נמתחו על פני השמים בזוהר המיוחד
להם, והמילים האחרונות של הקדיש דאו השמימה ונבללו בהם. מאיר
יצא מבית התפילה הצפוף אל אווירה הפתוח של צפת, ושם את פניו אל
השדות של גב ההר. הטרידה אותו הגמרא, הטריד אותו
ההכא-במאי-עסקינן הדחוק בעוד ניתן לומר בפשטות שר' יוחנן
לאורחיה אזדא. הריח הטוב וקולות התפילה מבתי הכנסת הסמוכים עשו
להשכיח ממנו את להט הפלפול, אך עדיין נשא ונתן הוא עם עצמו
ברוגע אחרי פיתרון.
הוא ירד משביל המתעקל אל בית הטבילה של האר"י נוחו עדן, מתרחק
מנעימות נעלי העור על האבן. השדות ההרריים שחיתוכי-זווית מהם
שלטו בכל נוף צפתי נגלו עתה במלוא פארם המתרפס. בדרך עצר אותו
אחיו הצעיר יהודה ושאל אותו, בפה מלוכלך מעוגה, לאן פניו.
"חזור הביתה וטפל באימא," אמר לו מאיר. הפעוט חרץ את לשונו:
"אתה הולך אל השדות?"
"אל תדרוש במופלא ממך, ואל תעכב אותי, יהודה."
"אם לא תיתן לי לירה וחצי אומר לאימא שאתה פה."
"לך אמור לה, אם כן! אין לי סודות להסתיר."
הילד עמד שם, מחכה, ולבסוף מאיר נאנח ואמר, "טוב, אתן לך את
הכסף מחר. כעת פנה את דרכי." ויהודה, ללא חיוך, נגס במעוג
ונמלט משם.
מאז רק פרות וציפורים אירחו את חברתו של מאיר, ואלו קיבלו אותו
כפי שהוא, מבלי שאלות או בקשות. באמת יפה הנוף של צפת, הוא חשב
לעצמו, באמת נכונים הפיוטים. ראוי לו לשער גן העדן להימצא בין
עצים אלו.
רק הקרניים האחרונות של הדמדומים עוד נשלחו מן המערב כשהגיע אל
המקום היעוד, והאדמה החלה מחשיכה. יושב על פיה של המערה
מלמעלה, רגליו מטלטלות כמו פלאח ערבי צעיר, הוא רעד קלות מהקור
שהחל מתפשט וחשב על אימו החולה. כיצד גופה היה מוטל על המיטה
מבוקר עד ערב, שמיכה עבה מכסה את גופה העבה. כיצד השתדלה
להישאר דעתנית, להישאר דאגנית, להישאר עמוקה ורחבה, וכיצד הכאב
שפעם באלף פשט אל תווי פניה חשף שכל אלו אך רק קליפה ריקה.
כאילו כמכת-מוות של האל, המחלה הקטלנית הגיע בחודש השישי
להריונה. התינוק לא ישרוד, אמרו כולם, וזה היה נורא מספיק, אבל
בינתיים הוא הסב לאם כאב לא מבוטל.
אימא, חשב מאיר; הידיים בהם גדלתי והרחם בו עוצבתי. את אישה
עצומה כל-כך, גדולה אפילו בשביל המוות. איך עולם נבוך כמו זה
יכל בכלל לחשוב להכיל אותך. אלוהים, עשה אותה בריאה. למענך.
למענך. למען לא יאבד כל-כך הרבה בזמן כה מועט.
תפילות כמו אלו נישאו מליבו דרך קבע, אך הוא חשש לבטא אותם
בשפתיו, מיראת חילול כבוד שמים על ידי דיבור בלתי פוסק.
והנה ברכה מגיעה, מרצדת במורד השביל כציפור משוחררת, המתפלאת
מיכולתה לעוף ויראה מנפילה בכל רגע. היא הייתה לבושה כבר בבגדי
ארגמן רחבים, עטורים פעמון ורימון וקפלים אינספור. כמה שונה,
כמה שונה וזר ללבן החלק שישב בכזו קלות על גופה. כל צער העולם
כאילו התכנס לבגדים העצומים הללו, עטויים על גוף כל-כך קטן.
על כל פנים, הוא ראה אותה יורדת בשביל הקוצני והסבוך, פסיעותיה
מהוססות ומאושרות, וזינק מפי המערה אל עברה. כאשר קלטה את
התנועה היא נעמדה דום, אך כשהבחינה שזה היה הוא החלה גם היא
לרוץ, והם נפגשו כך באמצע השדה, מתנשפים, וכמעט הוטחו זה אל זה
בטרם נעצרו במרחק של זרת.
"כמה יפה את נראית," הוא אמר, "כמה הדר וזוך."
"זה עד כדי כך איום?" היא שאלה, על פניה דאגה כנה.
"את תסתדרי עם זה. בסוף האדם צומח אל תוך הבגד."
הם הלכו משם, קרובים כמעט כדי נגיעה (כמעט), והילכו יחדיו בקצב
נעים אל עבר המערה.
"מה שלום אמך?" היא שאלה. "מה שלום יהודה ולאה ומלכה?"
הוא הרגיש שהיא מתחמקת, שהיא סוטה מהנושא המרכזי, וחש כמו זה
חילול הנוראות של אותו ערב, אבל אז הבין לפתע מה היא מנסה
לעשות ואמר "אימי עוד חולה, אך הצלחנו לגייס די כסף להזמין את
הרופא מהכפר, והוא יתחיל את בדיקותיו מחר. יהודה חצוף כתמיד,
מתחמק מהחדר כדי לשחק עם הבהמות בשוק. לאה ומלכה, מה כבר ניתן
להגיד על לאה ומלכה. מטפלות באימא כשתי מלאכיות השרת, כמעט
ושכחו את עצמן."
"ואתה? מה שלומך?"
"אותי את כבר מכירה. לעולם אינו טוב דיו, לעולם אינו רע מדי."
היא צחקקה ודשה בראשה אחרי מילים נוספות לומר.
"האם -" היא החלה, אבל מאיר, שכבר הבין את שורשי השיחה
הנסתרים, השקיט אותה: "בואי ונלך בדומיה. לעיתים שתיקתנו יפה
לנו מדיבורינו."
וכך הם המשיכו אל מול השמים המתקדרים לאיטם, על ההר שעכשיו נטה
לצללים, בלא אומר, לצליל פסיעות ונשימות כבדות בלבד.
לבסוף הגיעו אל המערה, וברכה נשכבה למרגלותיה, בעוד מאיר
מתיישב על איזה סלע גדול. היה שם אגם קטן, ועצי חרוב ותאנה.
לעיתים היו מגיעים היעלים לשתות ולא נרתעות מבני אדם אם נותרו
שקטים, ואפשר גם היה להיכנס אל תוך המערה ושם, בחושך, השיחות
הפליגו למרחקים. מן המערה הייתה תצפית על חלק גדול מאוד של
ההרים הסובבים, אבל היא הייתה נסתרת לחלוטין מעיני העיר. האזור
התגלה על ידי ברכה בחילוליה הארוכים בשדות ובגבעות כילדה
הצעירה, והיא הביאה את מאיר לכאן עוד בפעם הראשונה שהתוועדו.
כמה לילות ושעות בין-הערביים הם בילו פה, באכילה מעודנת או
שיחה או סתם בשתיקה והתבשמות מיופייה של בריאה ושל אישה. כמה
נעמה המחשבה שזה היה סתם עוד אחד מאותם ערבים, שהזמן לא יגמר
לנצח ושהשנים לא יגבו את חובם. הם ישבו בתנוחותיהם הללו, ברוגע
גמור, ודיברו על הא ועל דא, על הפיוט החדש של רבי יעקב אלחג'י
ועל הפוליטיקה הזעומה של הקהילה שלהם ועל פרנסה. למשוך את
החוטים, למשוך אותם, שיתארכו וישתפלו עד כמה שאפשר, בטרם יבוא
הפטיש ויכריע שקץ לכל אלו בא.
כבר היה חושך גמור כאשר כיסו כל שיחת-שרק שיכלו לכסות, ומאיר
קטף לשניהם ממיטב הדבלות, והם ישבו זה מול זו במין
תנוחות-פולחן אשר המציאו וברכה אמר לו כל אשר על ליבה. "הוא
מתייחס אלי היטב," שחה. "הוא מכבד אותי, מתייעץ בי, אינו מאיים
ואינו מתעלם. ביתו גדול ומרווח, משפחתו מהמכובדות של צפת.
בכלל, נערה כמוני צריכה לברך בוקר וערב שעשני אשתו של עובדיה
כלאב."
הוא לא הגיב, רק הקשיב, בישר לה בנשימות מדודות שעודנו איתה.
"כמובן שזה יהיה חלום בלהות. כמובן שחיי נפסקים עכשיו ומעתה יש
רק חיקוי נדוש של המוות."
הוא זרק אבן אל המרחבים. "אנחנו לא ילדים, ברכה. כולם נהיים
בסוף מה שהם יהיו לעד -"
"אני יודעת! אני יודעת, מי אתה חושב שאני. אבל אילו היה ניתן
למשוך את הילדות לעוד שנה אחת, עוד יום אחד... הפרידה קשה,
כבדה..."
"את תהיי מאושרת," הוא אמר לה, "כמו השמח בחלקו. כולם מאושרים
בסוף בתוך ג' הטפחים שהוקצבו להם."
לזאת היא לא ענתה, רק נגסה לתוך התאנה שקטף לה והרגישה את חלבה
ודבשה של הארץ המובטחת נוזלים לתוך חיכה.
אפילו דרך הלילה, האורות של הלבנה שזה עתה נתקדשה נתנו לעיניו
לראות את סבכי שערה, את סומק לחייה, את המרווח הקטנטן בין
שפתותיה שכה חיבב. האם עובדיה יבחין בכל אלה? הוא התפלל בכל
לבו שהוא יבחין בכל אלו. שייתן לגוף קדוש זה את תשומת הלב
המחויבת לו. מה עצוב יהיה אם לא יקרה כך.
כמה רצה ללטף את השיער הזה. כמה רצה לדעת, לברר רק לרגע אחד,
איך העור הזה מרגיש תחת אצבעותיו, אם כשמן המור או כאבקני ורד
או כמים צלולים, חיים. הלא ייסלח לו. הלוא הקדוש-ברוך-הוא
יבין, הלוא הוא היה מצוי שם, בתוכו ובתוכה וברוח ביניהם. הוא
לא ילך רחוק, לא יתעקש אפילו על מגע שפתיים. הוא יאחז וימשש את
לחייה ויעביר את ידו על מצחה ויריח את שערה עד אור הבוקר. כמה
קל יותר יהיה ללכת אחרי כן על פני האדמה, כשלבו אינו חצוי
וגופו לא רצוץ. הוא חפר בידיו בקרקע, אחז באדמה הרכה בכל כוחו,
והקשיב לשתיקתה.
משסיימה היא את הדבלה הם נעמדו, ובלא שתהיה להם הסכמה מוקדמת
פנו שניהם לאותו כיוון. על גב ההר נשקף אליהם הירח הכסוף
בגודלו האשלייתי, והוא חשב שאולי אין זה כה נורא שאנו בני
תמותה, אולי אין זה כה נורא שלחיים אין משמעות או כיוון
ושרוחות הטומאה סובבות כל גשם. יש שקדים ופיוטים נדירים, ולזמן
הקצר כאן ניתנה לנו שיחות ילדים וחיתוך קרני שמש וצמידים, ומי
כבר יכול לבקש יותר? עלינו רק לשאוף, ולעולם לא להגיע, להיות
ראויים ליופי הזה.
משם היא הורידה אותו אל הוואדי, אל הנקרה העמוקה בין ההרים,
רחוק יותר מהעיר. "יש לו טעם נורא בביגוד," היא אמרה, "וטעם
נהדר במאכלים, מה שאומר שאצטרך לבשל כפליים ולהתקשט כלל לא.
כאשר הוא בא לדבר עם אבא לא אכפת לו שאשאר בחדר, זה תמיד אבי
שמבקש אותי לצאת. הוא דומה בעיני לאצן, שתי רגליו מושטות
קדימה: הכול חייב להיעשות, הכול חייב להיאמר, אל לדבר להישאר
במחשבה בלבד. יש לו הליכה משונה, כשל חסידה אולי, אבל העמידה
שלו זקופה כמו מטאטא. והוא לא מתגלח נכון, תמיד יש לו איזה
זקן-למחצה."
"את אוהבת אותו?"
היא חשבה על זה. "כן, אני מניחה שכן. יש בו את אשר ניתן
לאהוב."
"הוא מעשירי הקהילה, את בודאי יודעת, ומחכמיה. חדשן עצום בפשט.
הוא ממן נדבות אינספור כמעט לכל בתי הכנסת של העיר. הבריות
אומרת שיהיה לרב כאשר מורינו אלחנן קסמת יזקין מכדי לשאת
בעול."
תאר לעצמך את זה, ברכה הרבנית. מגישה חמין ושכר לעובר-ושב
שנכנס לשאול שאלה. מציצה מן החרכים על חק"ל התפוחים שיבואו
ללמוד בביתו ערבי שבתות, כמהה לשמוע ניצוצות של תורה ויראה מן
הגברים ומן השפה שאף מלאכי השרת מוצאים אותה סתומה. תאר לעצמך
אותה בבגדי שש ומשי, בכחול ובזהב ובארגמן. תאר.
הוא תהה עד כמה מותר לו לאהוב אותה, בלילה כגון זה. עד כמה
מותר לו להעלות בראשו את אשר יהיה בינה לבין אישה בליל
הכלולות. עד כמה רשאי הוא להתקנות בגוף הזה, שלמען הדיוק
ההלכתי כבר היה אסור לכל אדם.
לא עכשיו, אמר לעצמו. עכשיו אין מותר ואין אסור. מחר יהיו, או
אפילו הערב, כשאר ישובו במעלה השביל אל בתיהם הישנים; אז יהיו
את כל האיסורים שבעולם. אבל הערב הבריאה עוד התגוששה ברטט של
תהו, ויצירה פראית ריצדה במחול של בריאה מחודשת, והכול היה
קביל והכול היה אפשרי.
"אני אהיה בחתונה," הוא פצה את שפתותיו הבצקות ואמר לה.
"בהיותה החתונה של עובדיה כולם יהיו שם. את לא תוכלי לראות
אותי, שכן הנול יכסה את פניך, אבל אני אוכל לראות אותך. ואני
אריע לך כמו כולם כאשר הכוס תשבר."
"ולאחר מכן?"
"נעבור זה מול זה פעם ברחוב. ניתקל בפינות זווית, או במבט
לא-מתוכננת אל עבר עזרת הנשים. אבל לא נוכל לדבר, ולא נרצה
להינד, ואת תהיי רחוקה כעוברת את מי אוקיינוס." וזכור נא את
להט החרב המתהפכת על פני הגן האבוד.
"אתה תהיה לתלמיד חכם," היא אמרה לו. "אני מכירה אותך היטב
מספיק כדי לקבוע. אתה תברא עולמות."
בוואדי האפלה הייתה גמורה, ורבצה עליהם כמו עננה של קיבעון או
עתיד לא ברור. הם פנו חזרה, דרך שביל לא זהה, והיא זימרה לו
שירי לאדינו ונפשו יצאה אלי היופי הלא-אפשרי. זאת היא שהייתה
שם והמתיקה את ימיו כשפיו עוד נטף מרה. זאת היא שכישפה את
דמיונו, שלחשה הקיף כל פעולה של חייו המסודרים, קוראים לו לבוא
לחולל בטירוף הלבנה. זאת היא שניצבה מולו בלילותיו וציוותה לו
מלחמה אינסופית עם היצר. זאת היא, אותה אחת שליוותה את ילדותו
ונערותו, תמיד הצד המשלים של גילאי שמונה, של שלוש-עשרה, של
שמונה-עשרה. גמורה עכשיו, שלמה, מוכנה ומזומנה להיות לאם כל
חי. ניתקת ממנו.
מסכת סוכה מספרת על אביי, שהלך להציל שני מטיילים מן העברה
ותלה עצמו בבריח הדלת כאשר אמרו, "אורחין רחיקא וצוותין
בסימא." אילו רק היה ניתן לסכם את כל השנים הללו במשפט הזה.
אילו רק היופי העדין שלו לא היה מטובל בכאב כה מר.
זהו המשפט שאמר מאיר לברכה כאשר נעמדו שוב על בית טבילתו של
האר"י, אבל תרגם אותו ללאדינו: "חברותינו ערבה ודרכינו רחוקה."
והיא, כאילו הבינה את כל מה שרצתה נפשו לומר, הנהנה ומלמלה את
הסכמתה בתוגה. כתחליף לנגיעה שכה כמה לה הוא הפריח נשיקה
באוויר.
שאר הדרך, עד לבתיהם, הייתה רק גרירה מיותרת של מה שכבר ממילא
חלף; הם כבר לא הלכו צמודים, הם כבר לא דיברו ואפילו לא שתקו.
נעמת לי, רצה לומר לה, רצה לשוב ולומר לה עד אור, מה נעמה לי
חברתנו, מה תחסרי לי, מה טהור ומופלא היה הסיפור. אבל הייתה לו
התחושה שאת כל זאת כבר ידעה. רצה לסיים בתפארת, כדרכם של
פיוטים ומסכתות, לגמור באיזו אגדתא שנונה, אבל אבדו ממנו
המילים.
בפינת הרחוב כל אחד פנה לדרכו, וכך נסתיימה הכלילות הגזורה
שלהם. למרות שהיה חשוך וגם הירח כוסה עננים, הוא עשה עצמו
כמביט בגבה המתרחק וחשב על קני שעורה ובריכות מפכפכות. בפנים
הוא שתה כוס קאוה, והדליק נר אך כיבה אותו שוב. ולמרות חרדתו
לגשת אל הקודש הוא מלמל בשקט (על מנת שלא להעיר רדומים),
"מודים אנחנו לך ה' א-לוהינו מלך העולם הטוב והמיטיב."
וכמו כל חלום גם זה לבסוף התפורר.
בשוכבו על המיטה, כבר יודע בוודאות ששוב לא יטריד אותו היצר,
נתגלה לו פתאום מדוע הגמרא לא נותנת את התירוץ המתבקש, והדבר
הסב לו נחת לא מעטה. מאוחר יותר הוא גם בכה, אך אפילו דמעותיו
היו יבשות וצלולות, ולא נותר מהם סימן עם אור הבוקר. |