אל תוך יער עד.
ירוק ומלא בכישוף עד.
הייתי ואולי לפעמים העדפתי שלא.
פסעתי בשביל שדמייתי רק לפני כמה דקות ומשכתי עצמי לתוך אגדה
שהתרחשה במקום רחוק מהיער. אבל הייתה גם בתוכו.
כל כך הייתי מרותק עד ששכחתי לחזור.
הזמן עמד כשהתחשק לו כדי לשחק וכשהתקרבתי אליו לתופסו החל
לברוח. הזמן הבוגדני השתעשע בכך שעה קלה ובסוף התפוגג בתוך
עצמו. שקעתי במנוחה, מצפה לשינה מלאה בחלומות ובמקום זאת נפשי
החלה לרעוב.
נשמה רעבה מקנה נדודים. והמשכתי במסעי עם גוף עייף אך מוח רעב.
ומתוך כך בטיבעיות סהרורית התחלתי לרוץ. בהתחלה בקלילות כדי
שאוכל לראות את דרכי ולהנות מנוף היער ולנפנף למכרי.
אט אט המהירות התגברה עד אשר ראיתי צבעים מרצדים משני צדדי.
התעלמתי מהיער והתעמקתי בעצמי. באושר ובחופש. ריצה ללא מחשבה
או דאגה. גם אם היה צוק לפני לא הייתי עוצר. והיה ובכל זאת גם
שראיתי אותו החלטתי לנסות את קסמו של היער וקפצתי כאשר ידי
פרוסות לצדדים, רגלי מפוסקות מעט וראשי מביט לשמיים כדי למצות
את התחושה החדשה והבלתי מוכרת.
היה נהדר. הייתם צריכים להיות שם לידי.
הרוח שאגה ונשאה אותי הלאה. עד שמגיעים למטה הנוף משגע והרוח
מטריפה את הדעת. אני זוכר שגם היה קשה לנשום , אבל מי מתלונן?
בסוף גם ככה לא מרגישים יותר כלום...