לילה. אורות העיר הרחוקים מרצדים על החלונות של רבי הקומות
הסמוכים. בין הבניינים עוברים פסי רכבת, מופרעים מפעם לפעם על
ידי אורות של רציפים, שבכל אחד מהם עומדים אנשים, דחוקים זה
לצד זה, מחכים בחוסר סבלנות לאורות הבאים מרחוק. אין המולה,
אין צעקות, ציפיה פשוטה ושלוה למפלצת המתכת שתבוא ותקח כל אחד
מאותם ממתינים למקום אחר. לאט לאט הם מתקדמים קרוב יותר ויותר
לשפת הרציף, בתקוה שאם יעמדו ממש על הקצה, כמעט נופלים, זה
יזרז את בואה של הרכבת.
היא חשובה להם הרכבת הזו. הם סומכים עליה, תלויים בה. קר. חלקם
מקפצצים מרגל לרגל, מנסים למצוא את המצב שבו הציפיה תדמה פחות
לעינוי ויותר לתקוה. ברכבת יהיה חם הם מבטיחים לעצמם. ברכבת
אני אוכל להרגע, להוריד את המעיל ולשבת בנוח במושב.
מעבר לשפת הרציף שוכבים הפסים, דוממים וחסרי תנועה, בוהקים
מהחיכוך היומיומי בגלגלי הרכבות שעוברות ליד הרציף. מבטים רבים
מופנים לפסים האלה ולהמשכם, בוחנים את המרחקים בתקוה לראות
אורות שועטים לעברם.
עם חלוף הזמן כמות העינים גדלה עוד יותר. מי שהיה מסתכל מסביבו
באותו הזמן ודאי היה אומר לעצמו - הנה, הרכבת מיד מגיעה, ראו
נא כמה אנשים התאספו לכבודה על הרציף. למרות הקור הגופות
האנושיים יוצרים מסה קריטית ואנשים שמעולם לא ראו אחד את השני
עד אותו רגע בתחנת הרכבת מחליפים מבטים מבינים, מהנהנים זה לזה
ומרגישים גורל משותף שנחלק ביניהם ומאפשר להם להתקיים בלילה
קריר זה. חלקם אפילו פונים זה אל זה. מדברים, מחליפים דעות.
רוב השיחות נסבות על הרכבת, אחרי הכל, זה מה שהביאם לכאן. היא
תגיע מיד הם מבטיחים אחד לשני, מחפים על חוסר הידע שלהם עצמם
בכך שיגרמו לאחרים בטחון בבואה. כן כן, היא עוד רגע תהיה פה,
עונה להם איש שיחם והם מרגישים מעט רגועים ובטוחים יותר.
הרכבות אף פעם לא מאחרות, ואם כן אז רק בכמה דקות, אז אין בעצם
מה לדאוג, היא תהיה פה.
חלק מסתכלים בשעון היד שלהם, מציצים על המחוגים והמספרים כאילו
יוכלו להזיזם מהר יותר. יש עוד מספר דקות, הם יודעים, אבל כל
שניה נראית כמו נצח. עוד מעט, הנה המחוג של השניות עשה עוד
סיבוב מסביב ללוח המספרים, זה אומר שנשארו עוד שתי דקות עד
שהיא תגיע.
את האוירה הרגועה אך מתוחה הזו מפריע בקולו החורקני הכרוז -
רכבת מהירה תעבור עוד מספר דקות ברציף. אנו מבקשים מכל הנוסעים
להתרחק מהשפה.
ההכרזה מעוררת את הנעשה ברציף החשוך. היושבים קמים, העומדים
מנסים למצוא לעצמם מקום שממנו יוכלו לעלות מהר יותר על הרכבת.
מנסים לנחש איפה היא תעצור ואיה תהיינה הדלתות. חלק מתרחקים
מהשפה וחלק מתקרבים אליה, מציצים והולכים שוב לאחור. הכרוז
הזהיר, הוא כנראה יודע משהו.
אחד המציצים רואה מרחוק את כתם האור המיוחל, הוא אוסף את חפציו
וממשיך לבהות למרחק, צופה באור מתחזק ומתקרב. כמעט מיד נשמע רק
רעש הקטר. בהחלקה איטית נכנסת מפלצת הברזל לתחומי התחנה, מאיטה
את נסיעתה עד לעצירה.
הרציף שוקק חיים, כל אחד מנסה למצוא את הדלת הקרובה ביותר
אליו, להכנס, לשבת, להתחמם. גופות אנושיים מתחכחים זה בזה,
ריחות הזיעה מכים בנכנסים, וההבל העולה מחבריהם להמתנה גורם
לתחושות של מחנק בגרונם.
למצוא מקום. מי שימצא מקום יוכל להרגע, להוריד את מעילו ולשכוח
מחוסר הנוחות הרגעי של המעבר בין הדלתות האוטומטיות. הם כמעט
רצים, מהר, מהר, בין שורות המושבים, כולם תפוסים, בכולם בני
אדם. הפנים שלהם נוראיות, מגחכות. הם כבר פה, בנוחות הפנים ולא
באויר הקר של העיר. הם קוראים, מדברים, מקשיבים למוסיקה, ישנים
או פשוט מסתכלים החוצה מהחלון. הם הספיקו לשכוח שגם הם חיכו
לפני מספר רגעים על רציף. ההמון שנכנס מתפוגג לאיטו, מוצא את
המושבים שלא נתפסו, את הפינות שאפשר לשבת בהן ואת האזורים
שאפשר לעמוד בהם. הם מורידים את המעילים, מותחים את הרגלים,
מוציאים את הספר מהתיק.
הרכבת זוחלת לאיטה מהתחנה, האורות מרצדים על קרונותיה
המאורכים, המכוסים בצבע בוהק. היא נבלעת בחשיכה, פנסיה הבהירים
מאירים את המשך דרכה. מאחוריה הפסים משקפים את אורות התחנה.
הרציף שופע בריקנותו, מחכה למנה הבאה של ממתינים, והציפיה לא
ארוכה.
מיד עם עזיבתה של הרכבת, נכנסים שניים בריצה לתחנה. הם עומדים
מתנשפים על קצה הרציף ומשקיפים אחרי כתם הצבע הנעלם. כשהרכבת
רחוקה מעין, הם מפנים מבטם לכוון השני, עומדים בציפיה, מקפצים
מרגל לרגל באויר הצונן ומסתכלים מדי פעם על השעון.