אני עומדת בתוך אולם חשוך
האולם מואר באור חזק שמסנוור אותי
וחושך.
אני שולחת יד באוויר, מגששת
מנסה למצוא משהו לאחוז בו
למשוך ולהשתחרר
אבל האגרוף הקמוץ שלי נשאר מיותם
ורק מקבץ אקראי של מולקולות ובקטריות נכלא בתוכו.
אפילו ברירה לא נשארת לי.
אני לבד
מותחת רגל, מחממת שריר
מרימה את הסנטר.
כדי להראות אצילית
כדי לעצור את טפטוף הדמעות.
מתכופפת ומזדקפת חזרה
מסתחררת, סוערת
נרגשת, אולי אפילו מרגשת.
אבל את מי?
אני לבד
לבד בכל סחרור, בכל קידה
לבד בסערה
אני טובעת בים של מילים שלא אמרתי
שקוצפות ונגעשות מכוח משבן של המילים שנאמרו
מה שכמעט וקרה אבל לא, מציף אותי מעבר למה שניתן להכיל
הניסיונות שלי לתקן רודפים אותי כמו רוחות בטירה עתיקה.
בעודי שולחת יד במאמץ לתפוס קורת עץ לצוף איתה אל החוף
אני שומעת קולות שנדמו
ורואה מראות שאינם
כמו ספינה, דעתי נטרפת בשל מה שהיה יכול להיות
ואז
אני מסתחררת שוב, עוד צעד אחד אחרון
וקידה
האגרוף הקמוץ שלי נשאר ריק
אפילו ברירה לא נשארה לי