שנה. מי בכלל היה מאמין? שנה. בעצם, זה ממש קל להאמין ובעיקר
לשכוח. אנחנו עסוקים כל-כך במרוץ הזה שאנחנו קוראים לו החיים,
אז קל לשכוח.
פלאשבק
בית חולים, שתי מכוניות. אימא? אפשר להיכנס? לראות את דוד רמי,
בבקשה. לא, רק גיל ייכנס לראות את אבא שלו. אבל אנחנו לא רוצים
להישאר לבד פה. אז אף אחד לא נכנס. מצאו אותך בדירה שלך, שתית.
מי בכלל דיבר איתנו אז?
פלאשבק
שוכבים על המזרונים שבחדר, אני ואת בחדר אחד והם בחדר השני.
הוא בסלון ליד המיטה. אתם? אתם יושבים בחוץ, על סיגריה, שבעצם
כולנו יודעים שאתם שומרים עליו. הוא יותר מבוגר מכולנו, ובפנים
הילד הכי קטן וילדותי שיכול להיות. אף אחד לא רוצה למצוא אותך
שיכור באיזו סמטה, במיוחד כשאנחנו לא מכירים את המקום. אני על
המזרון, שומעת אותם מדברים ומעשנים, מעשנים ומדברים. עוד
סיגריה ועוד אחת, מדי פעם פוזלת לעברך לראות שאתה עדיין שם.
אני זוכרת אותך לטובה, אני זוכרת את השיחות שאבא היה צועק עליך
ברוסית, אני מנחשת שהוא ביקש ממך להפסיק לשתות. ולפעמים היית
מפסיק. עד לפני שנה עוד היית מגיע לליל הסדר, עם התסרוקת שלך,
שלא הרשת לאף אחד לגעת בה, עם בושם משובח, מצוחצח ונקי, לרגע
היינו יכולים לחשוב שהכול בסדר איתך, שאתה פיכח ומצליח.
כשצבענו את הבית היית בא ועוזר, היית מומחה בזה. אף יום הולדת
לא שכחת, לפחות עד לפני שנה, תמיד הבאת מתנות, בעיקר כסף, אבל
אף פעם לא שכחת. אני זוכרת אותך לטובה, למרות שתמיד שמעתי את
השיחות של אבא אתך: מילקה די, אל תשתה יותר, תיגמל, בבקשה. אבל
תמיד נראית כ"כ בסדר, לפחות הזיכרון שלך נשאר יפה ואהוב.
פלאשבק
ליל הסדר 2006, סבתא לא רוצה שתבוא, אף אחד לא רוצה לראות אותך
במצב כזה, שקלת פחות ממני אפילו, היו לך חבלות ופצעים כי היית
שיכור ונפלת. הסתובבת ברחוב וגנבו לך הכול, היית שיכור, היית
חסר אונים, לא כמו שאני זוכרת אותך. אתה בטח יושב שם, הבית שלך
מסריח מאלכוהול, לא אכלת כבר ימים שלמים. היית חסר, למרות שלא
היית מסמר הערב אף פעם, היית חסר, לדעת שערב אחד לפחות אתה
פיכח, אוכל טוב ואולי קצת שמח.
פלאשבק
צחוק מלמטה, הם מדברים אתך בטלפון, סוף סוף אתה עונה לטלפון
ואתה שיכור, אתה מדבר שטויות והם צוחקים, כי כבר נמאס לבכות,
נמאס לבקש ממך להפסיק, ואולי הם יודעים שזה הסוף. אני יורדת
והם מספרים לי קצת על השטויות שאתה מדבר ולבסוף כולנו נשארים
עם הבעה תמוהה על הפנים והמון עצב בעיניים.
פלאשבק
אנחנו יושבים אתו, הבן שלך, הוא מספר לנו כמה אתה שיכור, כמה
נמאס לך וגם לו, כמה הוא לא רוצה לטפל בך ולמה האחים שלך
יכולים לא לטפל בך והוא נשאר זה שצריך לדאוג לך. אני מתחילה
לבכות, אני לא מבינה איך אפשר לדבר ככה על אבא שלך, אני שונאת
אותו ברגעים אלה, כי אתה אבא שלו ואני כ"כ רוצה שמישהו יטפל
בך. אף אחד מאתנו לא יודע כמה זה קרוב, אם הוא רק היה מטפל בך
אולי היית מת בכבוד, אולי היית זוכה לרגעים אחרונים, קצת יותר
טובים מכל השנה המסריחה הזאת. אף אחד לא יודע כמה זה קרוב.
פלאשבק
יום שישי, חוזרים הביתה, אבא מושיב אותנו על הספה ואומר לנו
שהלכת, שעזבת למקום טוב יותר. הם הולכים לקניות ואני נשארת
בבית, קצת בוכה ואח"כ הולכת לצופים, כדי לשכוח מהכול. אני לא
מצליחה לדבר על זה, עד עכשיו שעברה שנה, אני לא מצליחה לעכל את
זה, שנה לקח לי. אני הולכת לצופים יום שבת עד הערב ואז נוסעת
עם אימא ברכבת לעכו. יום ראשון הלוויה שלך, אני בוכה קצת
ואומרת לאמא שזה בגלל שהפסדתי משהו בצופים, ברור שזה בגללך.
מצאו אותך מת בדירה שלך, כנראה כבר כמה ימים, למה לא אמרת
משהו? רצינו לעזור, באמת. הלוויה קשה, הם בוכים, הבנים שלך,
בעיקר בועז, הוא באמת מראה רגש. אני מפחדת לבכות, כי אין שם מי
שיחבק אותי, אני לא רוצה את אימא ואבא עסוק. אנחנו מגיעים לבית
שלהם, הבנים שלך מוציאים תמונות, בעיקר צוחקים, מעלים
זיכרונות. לעתים עוצרים מביטים על הרצפה, מזילים דמעה, אבל
מנגבים מהר, כדי שאף אחד לא יראה.
הלכת לפני שנה, הפנים שלך מתחילות להתערפל ואני מתגעגעת, כמה
שהיית שיכור, כמה שגרמת לכולנו לכמה קמטים ובעיקר לאבא ואימא.
אתה חסר. אני רציתי וקיוויתי כ"כ לראות אותך בריא, אני חושבת
שהייתי קטנה ולא מציאותית, האמנתי בך, שיש סיכוי. אתה אכזבת
אותי, הלכת מהר מדי, ברחת אולי? בחרת בדרך הכי קלה בעולם,
הכאבת לכולנו בחייך והכאבת עוד יותר במותך. אבל אני זוכרת אותך
טוב, אני זוכרת אותך אהוב, מוכשר, העיקר, אני זוכרת אותך.
רק אחרי שנה אני מסוגלת לכתוב עליך וזה מראה את גודל הצלקת
שהשארת.