חלק ג'

מקובל להאמין שהשלב הראשון באבל הוא הכחשה. זאת טעות. השלב
הראשון הוא בדיוק ההפך: קבלה והשלמה מוחלטת. שמעתי את הבשורות
הרעות והבנתי בדיוק מה אמרו לי. הבנתי שמישהו יקר ללבי - אחי,
גלעד - לעולם לא יחזור הביתה, שהוא הלך לתמיד, שחייו נגמרו
ושלעולם, לעולם, לא אראה אותו שוב. הבנתי את זה מיד. רגליי
כשלו, לבי קרס.
זה השלב הראשון - לא רק קבלה, לא רק הבנה, אלא אמת מוחלטת. בני
אדם אינם בנויים לעמוד בסוג כזה של כאב. ואז מתחילה ההכחשה.
ההכחשה הציפה את גופי במהירות, מרגיעה את הפצעים או לפחות מכסה
אותם. אבל עדיין יישנו הרגע, שלמרבה המזל והרחמים הוא מהיר
במיוחד, של השלב הראשון, האמתי, כשאתה מקבל את הבשורה ומביט
לתוך המצולות ונורא ככל שזה לא יהיה, אתה מבין הכול.
עבר כבר זמן מה מאז מותו של גלעד, אני לא ממש מודע לכמה בדיוק.
מאז מותו העולם כאילו פסק מלכת. העולם הזורם והצבעוני שלי
כאילו נעצר והחוויר ברגע מקולל אחד.
סיימנו לשבת שבעה בבית הוריי ועלינו לקבר במלאת 30 לפטירתו. זה
עדיין קשה לי. כל הזמן יש את ההרגשה שהכול חלום. "אין פה
מציאות בסיפור הזה!" אני אומר לעצמי, "תכף נחזור הביתה ונראה
את גלעד מספר על עוד בילוי פרוע שהיה לו בסופ"ש". זה כמובן לא
קרה. אני חוזר הביתה ומביט שוב בתמונות שלנו ביחד. אני שומר
תמונה של גלעד בכל מקום. זאת כנראה הדרך שלי להתמודד עם השכול,
לתת את ההרגשה שהוא עדיין כאן.
מעולם לא חזרתי לדירה שגרתי עם אחי ואחותי, גילה. גילה מכרה את
הדירה מיד אחרי מותו של גלעד. היא לא הצליחה להתמודד עם החלל
שהותיר גלעד בדירה ועברה להתגורר עם בן הזוג שלה. גם קרן עברה
לגור אתי.
קרן, קרן שלי. הנפש התאומה שלי. אני לא חושב שהייתי עומד שוב
על רגליי מבלי שהייתה שם בשבילי כל הזמן הזה, אבל בזכותה אני
מצליח להתמודד ומתגבר על הכאב. קרן נתנה לי את הסיבה לקום
בבוקר, היא הסיבה לחיי כעת. אני מתעורר אתה בבוקר, היא לא
עוזבת את מחשבותיי במשך כל היום ואתה אני הולך לישון. יחסינו
חזרו למסלולם התקין. סוף-סוף.
ביום ראשון חזרתי מהעבודה מאוחר מהרגיל. כבר חודשיים אני נאלץ
להגיע הביתה בשעות הערב. הפרויקט האחרון סוחט ממני את טיפות
הזמן והכוח האחרונות ואני מרגיש שקרן כועסת על היעדרותי, היא
לא אומרת את זה, אבל אני מרגיש זאת. הנחתי את התיק בצמוד
לשולחן וראיתי שהנייד של קרן דולק ועל הצג מופיע "שיחה שלא
נענתה - יואב".
"קרן, יש לך שיחה שלא נענתה מיואב, מי זה, אגב?" צעקתי לה.
"זה, זה מישהו מהעבודה, אני אתקשר אליו כבר מחר" גמגמה. הצצתי
בשיחות היוצאות וראיתי עוד 5 שיחות אליו, חלקם בשעות העבודה.
"מוזר, קרן לא יוצאת מהמשרד בעבודה. לא משנה. זה בטח סתם, אני
אבדוק בפירוט השיחות בסוף החודש" אמרתי לעצמי ורשמתי את המספר
של יואב לעצמי.
הפירוט הגיע אחרי עשרה ימים. בדקתי את הרשימות. מוזר, קרן
חייגה אל יואב כמעט כל יום בחודש האחרון וכל שיחה נמשחה בין
חמש לעשר דקות. התקשרתי לחבר וביקשתי מערן שיבדוק עם אחיו
שעובד בסלקום ושיברר מי הבעלים של המספר, מי הוא, מה הוא.
התשובה הגיעה בערב: "ד"ר קובן יואב, הוא רופא", אמר לי ערן.
הודיתי לו וניתקתי. הזדעזעתי. זה לא קורה לי שוב. אין מצב שקרן
בוגדת בי. אמנם התרחקנו מעט בחודש-חודשיים האחרונים, אבל זה לא
אומר כלום. ולמה היא שיקרה לי לגבי יואב? הרגשתי סחרחורת. "זה
לא יכול להיות!" קבעתי לעצמי והלכתי לישון. לא עצמתי עין כל
הלילה.
למחרת פגשתי את סיגל. "איזה קטע, בדיוק פגשתי את קרן היום
בתל-השומר", היא אמרה. הופתעתי. "זה לא יכול להיות, היא
בעבודה", חשבתי לעצמי. אמרתי לסיגל שאני חייב לזוז ורצתי
למשרד. התקשרתי למשרד של קרן, אך המזכירה שלה אמרה שקרן בהפסקת
צהריים. הרגשתי בחילה. "זה נכון, קרן אכן מנהלת רומן, עם
דוקטור?! אני כבר לא מספיק טוב?" הרהרתי. הלכתי הביתה. הייתי
חייב להגיע לפני שקרן תחזור "מהעבודה". הייתי חייב להתכונן. רק
התפללתי לא למצוא הפתעות בדירה.
הגעתי לדירה ולשמחתי לא היו "הפתעות" וגם קרן עוד לא חזרה.
הוצאתי את בקבוק השיבאס ומזגתי לעצמי כוס עם קרח. ועוד כוס.
השעה הייתה כמעט חמש וקרן אמורה להיכנס כל רגע. המחשבות הטריפו
אותי. אני חייב להתעמת אתה בנושא. אם יש לה מישהו אחר אני לא
יודע מה אעשה לה. אני לא יודע מה אעשה עם עצמי. היא הסיבה לזה
שאני חי. אם היא עוזבת אותי אין לי סיבה לחיות. הוצאתי את
האקדח מהכספת, גלוק 45, בדקתי את המחסנית והנחתי אותו על
השולחן לפניי. אני לא זוכר אם תכננתי להרוג אותה ולהתאבד או רק
להתאבד. קרן נכנסה מספר רגעים לאחר מכן.
קרן נבהלה והביטה בי בתדהמה, נראיתי זוועה, ניכר שבכיתי. "גדי,
מה קרה לך? קרה משהו?!" היא זעקה. "אני יודע הכול על יואב
שלך", אמרתי בשקט. "באמת???" שאלה קרן. "באמת!" אמרתי, "אני
יודע על השיחות היומיות שלכם ועל זה שהוא רופא בתל-השומר, על
הרומן שלכם... את רוצה לספר לי את האמת, אולי?" שאלתי. "גדי,
אתה פשוט אידיוט. איזה רומן בראש שלך?" ציפיתי לזה שהיא תכחיש.
"אני יודע הכול, אז אולי תפסיקי עם העמדת הפנים הזאת?!" צעקתי.
קרן התיישבה, דמעה זלגה מזווית עינה. "ד"ר יואב קובן הוא
הגניקולוג שלי ואני בהיריון - יהיה לנו תינוק גדי, אתה תהיה
אבא!" היא אמרה וחייכה. "מה?" התבלבלתי. לא ציפיתי להתפתחות
הזאת בעלילה. קרן קמה, התיישבה על ברכיי וחיבקה אותי. דמעות
זלגו מעינינו. "לא זאת הדרך שציפיתי לבשר לך את זה..." היא
אמרה. הרגשתי אידיוט! "איך יכולתי לפקפק כך בנאמנותו של האדם
הקרוב אליי על פני האדמה? איך?" צעקתי על עצמי ללא קול. נישקתי
אותה והתחבקנו כל הערב.
המקרה הפך לבסוף לסיבה מצוינת לקרן לרדת עליי בכל הזדמנות,
מחד, ותזכורת לא לפקפק באמינותה ונאמנותה, מאידך. אחרי מלאת
שנה למותו של גלעד התחתנו ונולדה יסמין, כי היא סימלה את
הפריחה המחודשת בחיי שנינו. אני אוהב את קרן יותר מחיי, היא
נפשי התאומה וכעת היא נתנה לי את המתנה היפה בחיי - יסמין. אני
כל-כך אוהב את שתיהן.