רחובות העיר עמדו בדממה, היה בה משהו שהזכיר עיר קוביות קטנה
שנפלה לידיו של ילד אגרסיבי במיוחד. חורים בנוף הזכירו את
הבניינים שהיו ואינם, עשן שחרחר הסתלסל מכמה מקומות הישר לתוך
השמיים. למה לא מסתדר במוחי צבעם הכתום?

עמדתי בראש גרם המדרגות שיובילו אותי לרחוב, מדרגות שיש רופפות
מעט, ברגע שאגיע למטה לא תהיה דרך חזרה .  מאחורי זיהיתי כמה
דמויות בודדות זעות בחשכה, הם לא הביטו לעברי ולא עזרו לי לקבל
החלטה, לא משכו אותי לכאן או לכאן.. הצעד הראשון הוא הקשה מכל
חזרתי בליבי. עברתי שוב על התוכנית שלא הייתה בנויה בצורה
שאפשר להתגאות בה, כל מה שהצלחתי לחשוב עליו הוא להגיע לפרוורי
העיר, לצאת מאזור המשרדי ולהגיע לשכונות המגורים. נסיעה
במכונית הייתה לוקחת לי קצת יותר משעה בהסתמך על כך שיערתי
בנפשי כי על אותו מרחק ברגל אגבר בחמש שעות. לא ערכתי חישובים
אלגבריים כי הם בודאי היו מביאים אותי למסקנה שבהליכה מהירה
וללא הפסקות אגיע לפרוורים לאחר 12 שעות. לכל הפחות.

ברגע ביש מזל אחד פיסת שיש תחת רגליי נתלשה ממקומה והחליקה מטה
לוקחת אותי איתה. נחבלתי בעורף ומיד לאחר מכן גם בשורש כף היד.
המשכתי להידרדר עוד כשש עשר מדרגות לפני שנעצרתי. המדרגות היו
רחוקות מלהיות נעימות למגה הייתה בהן סוג של דביקות שומנית שלא
בקשתי להתעמק בה. החבורה בעורף החלה לפעום מיד, נגעתי בה בחשש
אבל לא היה סימן לדם. לאחר שוידאתי כי לא שברתי דבר, שמחה על
כך שההחלטה התקבלה עבורי, צעדתי לרחוב.

משהו בשקט הדרוך חשף את נוכחותם של בני האנוש. הם היו שם למרות
שלא ראיתי אותם מסתתרים בין ההריסות ביחידים או בקבוצות. בעיקר
בקבוצות. הם הדליקו אש וחרכו עכברוש שהיה להם למעדן. הם נשמו
אוויר חנוק זה מריאות זה , שמחו בשמחות הקטנות שלהם ועצבו בעצב
המשוף לכולם.

ידעתי שיגיע השלב בו אצטרך לאכול. וזאת למרות שלא זכרתי רעב מה
הוא, בשלב מסוים גופי הבין שלא נותנים לו אוכל לא בגלל שלא
רוצים אלא פשוט כי אין. תחושת הרעב נחלשה ודעכה עד שנעלמה
כליל. קודם לכן סמכתי על עורך הדין שיביא לי אוכל, אף פעם לא
היה מספיק ועורכי דין כמסתבר ציידים גרועים. ולמרות זאת תמיד
הייתי מקבלת לפעמיים שנייה לפני שנבלתי ברעב. יצאתי בבטן ריקה
לדרכי הארוכה ולהאמין שאילו שאחבור להם ללילה יסכימו בקלות
שכזאת לוותר על מזונם למעני הייתה תמימות שלא היה לה מקום. לא
להרגיש רעב כלל גרוע בהרבה מלהתעוות בכאבים, חשבתי, כל רגע אני
עלולה להתמוטט לאספלט, שהיה סדוק ויבש כאילו פג תוקפו ולמות.

ככל שהתקדמתי הרגשתי פחות ופחות בנוכחות האנושית שלהם. של בני
האדם. עד שהפסקתי להרגיש כלל. הבטתי מסביב ולמרות שעדיין הייתי
באזור המשרדי של העיר, כבר לא במרכזו. שכונות המגורים נתנו
ניצנים. הייתה מכבסה ובית קפה שלא השתייך לשום רשת גדולה ושטח
משחקים ישן ושרידי גרפיטי ותרבות רחוב וחריץ בכביש לא רחב אך
עמוק מאוד שפלט אוויר חם בזרמים שהזכירו נשימותיו של ענק ישן.
אבל אנשים לא היו שם.

החבורה בעורפי פעמה בכאב שולחת שלוחות לעמוד השדרה רגלי דאבו
במצוקה למנוחה וחום, לא יכולתי להמשיך עוד. ההבנה שאין איש
לישון איתו ננעצה כסיכה ארוכה וקרה בגבי, שינה לבד לא באה
בחשבון, היא מסוכנת, היא שוות ערך לשינה בתוך ארון קבורה אטום
במסמרים. פרושה מוות.

הלילה ירד, השמיים בעיר הזאת לא חשכו לעולם, בעבר מחמת שלטי
החוצות, שטחי הפרסום  הבטיחו למרום את זוהרם ועתה הם זהרו מן
עצמם. ענן זוהר וחולני כיסה הכול חושף את הישנים והערים. אם
הלילה הראשון שלי כעצמאית יגמר במוות מצידי כנראה שאני שווה אף
פחות ממה ששערתי, התרסתי בעצמי. מתנערת בניסיון לא לשקוע באגם
החלומות. הראש שלי כאב, התאמצתי לשמוע ולו דבר מה אבל הדממה
הייתה מוחלטת, מלבד הסדק הנושם. דממת אלחוט בלתי נסבלת, כואבת
וסמיכה.

לא רציתי לחשוב מדוע האדמה חמה כ"כ. לא רציתי לחשוב על אותו
טרוף מערכות שמתרחש ברגע זה ממש מתחת לשכבות הבטון. ולא רציתי
לחשוב על אותם שדים שגרמו לחום לחדור עמוק לתוך האבנים. רק
הכרתי על כך בשקט יודעת שאם הלילה הזה היה עוד אחד מאותם לילות
קרים הסיכויים שלי לעבור אותו היו פוחתים אף יותר וזאת משום
שלגופי היו רק שתי השמיכות הדקות שלי שכרכתי סביבי בדרך לא דרך
ופיסות בד מיוזעות שהתחננו למים ורחמים.

מעליי לא זרח שום ירח. היו את אילו שטענו כי הוא מתחבא מאחורי
הזיהום, היו את אילו שאמרו כי כדור הארץ סטה ממסלולו והיו אילו
שטענו נחרצות כי מעולם לא היה שום ירח, כי זה הוא עוד אחד
מאותם תעתועים שהיו ואינם.

ניסיתי להישאר ערה, רק עד הזריחה, שתצבע את כל המעל בצבע תפוז
בשל מידי. וכמעט והשלמתי עם העובדה שלא אצליח עד שראיתי דבר מה
בסמטה במורד הרחוב. זאת הייתה סמטה צרה שהובילה לדרך ללא מוצא,
אותה יצרה קרבת הבתים הסמוכים לשם הובילו מדרגות החרום , סמוך
לשאריות קיר הלבנים עמד פח עירוני כחול. מתוך חשכת הצללים ריצד
ניצוץ קטן ולכד את מבטי. האהבה הקדומה לדברי חן נוצצים לא
העירה אותי, לא אחרי כל אותן מותרות שתמצא ברחוב אם רק תחפש
קצת. אנשים לא רצו את התכשיטים שלהם יותר, לא רצו לשאת על גופם
דבר מה שאמא אדמה עלולה לרצות חזרה. ובכן לא מתאוות בצע נמשכתי
אל אותו דבר נוצץ זאת אותה סקרנות ששחקה בקרבי. ככל שהמרחק
ביני לבין אותו חפץ באותה סמטה קטן, דעך הניצוץ עד לרגע בו
כמעט ושכנעתי את עצמי שאין שם דבר ובכל זאת המשכתי להתקרב יותר
ויותר שמה לב לעייפות המתפוגגת נחושה בדעתי להעסיק עצמי
בהרפתקאות חדשות.

בהתאמה מושלמת לשקע בקיר הבניין התחבאה לה עגלת קניות חלודה.
את הניצוץ הצלחתי לזהות בציר האלומיניום שעשה עגלה זאת לניידת.
בתחתית קופסת המתכת זיהיתי מעיל צבאי גדול, כמו שמחלקים לחסרי
בית, ותיק בית ספר עם הדפס של תמנון מחייך. גלגוליו היו נסתרים
יותר אך העזתי לשער שתחילה נקנה ע"י אם גאה ולאחר שנים מספר של
טושים פתוחים שמלכלכים אותו מבפנים נזרק ע"י אותה האם שהחליטה
שילדה בוגר מידי לתמנונים מחייכים הישר לפח האשפה שם הוא נמצא
ע"י אדם שדווקא אוהב תמנונים או לפחות אחד שתמנונים לא הפריעו
למנוחתו.

לקח לי זמן מה להיזכר למה שימשו אותן עגלות במקור. כל פלט
מהעולם הישן שלא שימש לחימום או מאכל או מענה לצורך קיומי אחר
נראה מגוחך. למה שאדם ירצה יותר מזון ממה שיוכל לסחוב בשני
ידיו? אותו אדם אוהב התמנונים לא נשא בעגלה הזאת אוכל, אולי
הוא אכל עכברושים. למרות שסביר להניח שלא. אילו הם חפציו של
אדם שלא היה לו כלום, ובכל זאת היה לו יותר ממה שהיה לי. הבטתי
סביב מצפה לשמוע קול מנומנם מפציר בי להתרחק מהעגלה, קול של
אדם שמסיבה זו או אחרת לא התאים לתבנית החברתית והוגלה
לשוליים. הזכרתי לעצמי שגם בעולם הישן היו אנשים שגרו ברחובות
ותהיתי מה הייתה הסיבה לכך. גם אם אותו אוהב תמנונים אהב יחד
עם זאת אלכוהול או קראק אני כמעט בטוחה שהיו אנשים במצב דומה
שטופלו ע"י מוסדות. והוא משום מה לא מצא עצמו במכון הוא מצא
עצמו לבד. בחוץ. עם המון דומים לו.

מיקומה של העגלה הסגיר כי בעליה עזבוה לשנייה בודדה ולא חזרו
לעולם. העגלה הייתה רגע, הרגע בו העולם הישן התחלף בחדש.