[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוטי לקסמן
/
סרן גולן - חלק א'

חדר-האוכל של הבסיס היה מלא מפה לפה. על הספסלים, שהיו מסודרים
מול במה לא גדולה, ישבו חיילים וקצינים מהיחידה המובחרת.
סגן גולן נכנס לאולם, ובפתח ראה את רב"ט מושיקו.
"מה אתה עושה כאן?" שאל בתמיהה הסגן.
"המפקד, אני שמעתי שהמפקד מקבל סרן וגם שבלילה יש פעולה
חשובה", ענה רב"ט מושיקו.
"אבל הרי ביקשת חופשה מיוחדת לעזור לאביך בקטיף", התפלא הסגן.
"נכון המפקד, אני וגם אבא שלי נורא מודים לך שהקשבת והסכמת. אז
באמת נסעתי וקטפתי שלושה ימים בלי הפסקה, מהבוקר עד הלילה,
והספקתי המון. כך שגם אבא שלי, שגם דיבר אתך פעם, הסכים שאני
צריך להיות עם כולם", ענה רב"ט מושיקו.
"אתה משהו מיוחד, מושיקו, תשמור על עצמך," אמר הסגן והוסיף
לטיפה אבהית וחיבוק חם.
סגן גולן המשיך ללכת לשורה הראשונה. הוא עבר ליד ספסל, שעליו
ישבו שתי מש"קיות וקצינה אחת, ושלושתן חייכו אליו בחיוך נשי
משמעותי. פני המש"קית שולה האדימו כאשר עיניה נתקלו בעיניו. רק
לפני שלושה ימים הוא הפסיק קשר רומנטי סוער שהיה ביניהם. הסגן
לא שכח את שולה אבל הוא זכר שהוא ידע כל אחת מהן, בזמן אחר. עם
זאת, למרות הצלחתו עם הבנות, הוא עדיין לא חש קשר אמיתי, קשר
שהוא לא ירצה לנתק. כעת הוא החזיר לשלושתן חיוך ואמר: "יפה
שבאתן, עלמות-חן", הוסיף קריצה קלה ולחץ יד כל אחת מהן, באופן
גברי.
בעיני שולה נצצו דמעות. סגן גולן לא הבחין בכך.
הוא המשיך לשורה הראשונה. כן, האירוע נערך לכבודו, לרגל הענקת
דרגת הסרן, הוא היה מרוצה.
אכן, סגן גולן התקדם מהר מאוד בסולם הדרגות. כל מי שהכירו
אותו, חייליו וגם מפקדיו, העריכו מאוד את כישורי ההנהגה שלו,
את אומץ לבו ואת גילויי התושייה שלו, בעיקר בעתות משבר.
סגן גולן היה חדור מוטיבציה מסירות והצלחה במידה מעוררת פליאה.
הענקת דרגת הסרן לא הפתיעה איש.
טקס הענקת הדרגה הופקד בידיה של קצינת החינוך החדשה, סג"מ
תרצה. היא הגיעה לבסיס רק לפני שבועיים, וכבר היה עליה לארגן
את האירוע. קודמה, סגן אביעד, הציע לה להכין תכנית שיש בה הרבה
"קצב ורעש". הוא התפלא לשמוע ממנה שזה לא הכיוון שלה והוא
הזהיר אותה מכישלון.
סג"מ תרצה לא נרתעה. היא הייתה בטוחה שצריך להפגיש את החיילים
ה"מאוד גבריים" האלה עם רגש, עם עדינות. היא אמנם חששה
מהתגובה, אבל זה היה המניע העיקרי שלה לבקשתה לעבור מיחידה
עורפית של ג'ובניקים חיוורים לאחת מיחידות "הגברים המהוללים",
ולכן היא החליטה לממש את תכניתה.
סג"מ תרצה הצליחה לארגן שהזמרת אילנית תגיע והיא סיכמה איתה על
שירים "יפים", רכים וענוגים. סג"מ תרצה ארגנה את הכול כך
שהופעת אילנית תהיה הפתעה, ואילנית לא התנגדה.
על הבמה המאולתרת נתלתה כרזה גדולה, ועליה נכתב: "אם יש בי
אהבה היא תיאמר בשקט".
מתחת לכרזה ניצב שולחן מכוסה במפה לבנה, ועליו אגרטל עם זר
פרחים מגוון (גם על ארבעת דברים אלה היא הייתה צריכה להיאבק עם
הרס"ר ועם השליש הגבריים, אבל היא לא ויתרה; היא פנתה למפקד
היחידה והצליחה לשכנעו).
בראשית הערב היא הזמינה לשולחן שעל הבמה את מפקד היחידה, את
הסרן היוצא ואת סגן גולן.
מפקד היחידה והסרן היוצא בירכו את סגן גולן ותיארו בהתלהבות את
תכונותיו ואת כישוריו. סגן גולן ישב ונראה מקשיב. מחשבותיו
זרמו: "עוד טקס, עוד דרגה. אני רק בתחילת הדרך". סגן גולן נקרא
להשיב.
"אני מאוד מתרגש", הוא פתח, וכולם פרצו במחיאות כפיים. "אני
מודה למפקד אבל בעיקר לחיילים. כן, לכם, חיילים. בלעדיכם לא
היינו מצליחים לעמוד במשימות, תודה!"
שוב פרצו מחיאות כפיים קצובות ומאוד גבריות.
מפקד היחידה קם להעניק את דרגות הסרן לגולן, ואתו קמו כל
הנוכחים על רגליהם והריעו בקול לגולן. גולן חייך, לחץ ידיים,
ראשו הזקוף נישא איתן על כתפיו.
סג"מ תרצה נתקפה בחרדה רבה. "איך ברעש הגברי הזה תתקבל אילנית
העדינה. אוי ואבוי, מה יהיה? אני אבודה!"
אבל את הנעשה אי-אפשר לשנות.
הקצינים ירדו מהבמה, השולחן הורד.
רק כעת הבחין הסרן החדש בכרזה "אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט".
ברגע הראשון הוא רצה לקום ולהציע להסירה ולדרוש שיתלו את הכרזה
המוכרת והמתאימה להם על חשיבות הרעות בקרב, אבל הוא לא קם. הוא
פנה בלחש לשליש שישב לידו ושאל לפשר השינוי בכרזה. זה השיב לו
שגם הוא, השליש, חושב כך, אבל קצינת החינוך החדשה הצליחה,
בעזרת מפקד היחידה, לשנות זאת. סרן גולן ויתר בשלב זה, אבל אמר
לעצמו שיש לו, כנראה, יעד חדש לכיבוש!
צוות הליווי התארגן על הבמה, ואז קראה הסג"מית: "וכעת אני
מזמינה לבמה את..." קולה נשתתק לשנייה. היא בחנה במהירות את
הקהל, נתקלה בעיניים התכולות של סרן גולן. גולן קלט את המבט
וחשב: "נו, בהחלט יעד ראוי לכיבוש." סג"מ תרצה נבוכה עוד יותר
אבל התאוששה מיד והמשיכה: "חיילים וקצינים יקרים, קבלו את
הזמרת אילנית!"
"נו באמת, הגזמת סג"מ. אבל דווקא טוב שבאירוע הראשון תיכשלי,
אני אמצא את הדרך לנחם אותך, ילדה", חשב הסרן הטרי.
היה שקט, ועם עלייתה לבמה נשמעו מחיאות כפיים "מנומסות".
סג"מ תרצה עמדה ורעדה מאחורי דלת המטבח, מעין אחורי הקלעים.
צוות הליווי התחיל לנגן, אילנית השמיע את קולה הנפלא, ומשיר
לשיר גברו מחיאות הכפיים, הלוך והתחזק.
היא סיימה ב"שיר של יום חולין", שממנו ציטטה סג"מ תרצה את
הפסוק שנישא על הכרזה שלרוחב הבמה - "אם יש בי אהבה היא תיאמר
בשקט".
הנוכחים מחאו כפיים בהתלהבות.
סרן גולן לא מחא כפיים, הוא היה מופתע מתגובת החיילים. הוא
התחיל לחפש את עיניה של הסג"מית. "וואלה היא כנראה משהו מיוחד
הסג"מ הזאת, היא הצליחה להלהיב בעזרת אילנית הדקיקה והשבירה
הזו את כולם. בשביל לכבוש אותה אצטרך, כנראה, להכין תכנית
טקטית מיוחדת." אבל במקומה קם מפקד היחידה והודיע שצריך לסיים
כי יש פעילות קשה, "וצריך גם לישון קצת".
הזמרת וצוות הליווי עזבו את הבמה, החיילים והקצינים יצאו מחדר
האוכל בשקט, כאילו קרה להם משהו. סרן גולן, למרות "היערכותו
לכיבוש היעד", נע מעט מהורהר, אפשר לומר אפילו מבולבל קמעה.
סרן גולן לא הבין איך, אבל פתאום הוא תפס את עצמו מזמזם
חרישית: "אם יש בי אהבה היא תיאמר בשקט". הוא הסתכל סביב, לא,
אף אחד לא שמע את זמזומו.
סג"מ תרצה דאגה שיסדרו את חדר האוכל לתפקודו הרגיל, ויצאה.
"סג"מית!" היא שמעה. היא פנתה לכיוון הקול, ולאור הפנס היא
זיהתה את סרן גולן המהולל.
היא נרעדה. "מזל טוב לך, סרן גולן! אני מקווה ש..." המבט הישיר
והקרוב של עיניו הכחולות בלבל אותה והיא עצרה בשטף דיבורה.
"כן, סג"מ תרצה, זהו נדמה לי שמך, מה את מקווה?"
"לא, כלום. כלומר, אתה שמעת פעם את אילנית?"
"כן, היא זמרת. זאת אומרת, היא שרה לא רע."
"אהה, ואיך התרשמת?"
"תראי, זו הייתה הופעה מאוד לא שגרתית כאן אצלנו, אבל היה
בסדר."
"בסדר", חזרה סג"מ תרצה בנוסח צבאי ומיד הוסיפה, "אבל זה היה
לכבודך, סרן גולן!"
"נכון."
שניהם השתתקו, ומבטיהם הצטלבו. סג"מ תרצה הניעה ראשה הצדה.
"טוב, אז לילה טוב."
סרן גולן הושיט את כף ידו, היא הושיטה את שלה, כפות ידיהם
נפגשו למגע היכרות ראשון.
הסרן אמר: "נו, את ודאי עייפה, לילה טוב."
היא לא השיבה. היא הסתובבה והלכה לכיוון שער הבסיס.
הסרן התעשת במהירות. הוא ניגש ליחידתו להשלים את ההכנות
האחרונות לפעילות מעבר לגבול, שתתחיל בעוד כמה שעות.
הכול היה מאורגן ומוכן, החיילים נמנמו בבגדיהם, השומרים היו
במקומם.
הוא נכנס למשרדו החדש והחליט לנמנם מעט על שק השינה שהוא פרש
על הרצפה.
הוא נרדם מהר ומיד שקע בחלום. בחלום הוא ראה את הסג"מ וגם את
אילנית. אילנית פנתה אליו: "נהנית, סרן גולן המהולל?" הוא לא
ראה את עצמו, אבל הסג"מ ענתה בלחש "כן, הוא מאוד נהנה, אבל קשה
לו להגיד זאת."
"מה פתאום קשה לי?" הוא פלט מפיו תוך שהוא מתעורר. ברגע הראשון
הוא לא זיהה איפה הוא נמצא. אבל מהר מאוד חזר הסרן למציאות,
העיף מבט בשעון וראה שזה בדיוק הזמן שהוא צריך לקום (כמו תמיד
הוא התעורר ללא צורך בהשכמה או בשעון מעורר).
הוא שטף את פניו במים הקרים בכיור שהיה בחדרון השירותים הצמוד,
ניתר כמה פעמים ויצא.
בחוץ שלט עדיין הלילה, אבל חייליו היו כבר מסודרים ומזוודים.
הוא עבר, דרך שגרה, ביניהם, פה טפח על כתף, שם לחץ יד.
"אנחנו יוצאים עוד מעט, התרגולת ידועה, אני שוב חוזר ומבקש -
פקחו עיניים והיו זהירים, בהצלחה לכולנו."
הרכב היה מוכן, הציוד שלו היה מונח במושב ליד הנהג.
החיילים והקצינים עלו, גם הוא עלה והם יצאו לדרך.
הרכב התקרב באורות כבויים ונעצר ליד גבעה קרובה לגבול. הגבעה
הסתירה אותו מעיני צופים מעבר לגבול.
החיילים והקצינים ירדו, התחלקו בשקט לחוליות, והחלו לנוע. סרן
גולן, כרגיל, היה אתם.
כשחצו את הגבול, הוא פתאום ראה מולו את אילנית בוקעת מתוך
החשיכה, הוא היה המום. סרן גולן נעצר, שפשף את עיניו, עצם אותן
ופקחן. הוא ראה רק חשיכה. הסג"מ שהלך לידו לא חש בכך.
הם המשיכו בהליכה.
כעבור דקות לא רבות הגיע הכוח של גולן ליעד. המשימה בוצעה
במהירות. שניים מחייליו של גולן נפצעו באופן קל, והחובש טיפל
בהם במהירות. גולן הורה בקשר להתארגן לחזרה לישראל. החוליות
התאספו ונעו מהר חזרה. כשעברו את הגבול החל אור ראשון לעלות,
אבל היה ערפל כבד. סרן גולן לא האמין - הוא ראה מולו את סג"מ
תרצה ואת אילנית עולות מולו מתוך הערפל. הוא נעצר, אימץ את
עיניו, אבל לאחר מצמוץ עפעפיים אחד הוא ראה רק ערפל. סרן גולן
היה המום.
הקשר שלו הרגיש משהו ושאל: "קרה משהו, המפקד?"
"לא, הכול בסדר, קדימה", השיב גולן בשקט.
הרכב חיכה להם מאחורי הגבעה. כולם עלו עליו ונסעו חזרה לבסיס.
בבסיס חיכה להם מפקד היחידה, ובחדר האוכל כבר הייתה ערוכה
ארוחת בוקר וקפה חם.
מפקד היחידה שמע פרטים ראשונים מסרן גולן, הם תיאמו לקיים
דיווח מפורט בשעות אחר הצהריים המאוחרות.
סרן גולן וידא שוב שכל החיילים בסדר, ונסע בג'יפ המיוחד שלו
לביתו שמחוץ למחנה, לנוח מעט.
בדרך הוא תמה על החלום ועל המראות שראה, ממש ראה.
לא היה לו הסבר, אבל הוא חש שרצף ההופעה, החלום והמראות מעורר
בתוך תוכו משהו חדש, או אולי משהו שנמצא בו אבל הוסתר או
הודחק. הוא לא ידע לתת לזה שם.
אמו חיכתה לו בבית, האוכל היה מוכן וחם.
היא שאלה: "היה קשה?"
גולן השיב: "הכול בסדר, אימא, אני עייף."
הוא אכל, התקלח והלך לישון לכמה שעות.
הוא חלם.
כשהתעורר הוא ידע שחלם, אבל לא זכר על מה.
לאחר התארגנות מהירה הוא נסע בג'יפ שלו למחנה לישיבת הדיווח.
בשער הבסיס הוא הבחין בסג"מ תרצה יוצאת מהמחנה. הוא רצה לעצור
אבל רק נופף בידו אליה, והיא החזירה נפנוף של שלום.
כאשר הסתיימה ישיבת הסיכום, הלילה כבר ירד.
לאחר תום הישיבה מסר לו מפקד היחידה שאחד התפקידים החדשים שלו,
של סרן גולן, יהיה לבחון ולאשר את תכניות התרבות והטקסים
ביחידה.
סרן גולן לא הביע התנגדות וניגש למגורי החיילים, שוחח עמם קלות
ואיחל להם שינה רגועה.
בדרך הביתה בג'יפ שלו, הוא פתאום תפס: המטלה החדשה תחייב אותו
להיות בקשר שוטף עם אותה סג"מ תרצה. הוא לא ידע בדיוק איך לעכל
זאת.
אבל משום מה, היה ברור לו שהוא זונח את משימת הכיבוש השגרתית
שלו.



כעבור יומיים, בתשע בבוקר, ישב סרן גולן במשרד שלו, והטלפון
צלצל.
"בוקר טוב, סרן גולן. מפקד היחידה אמר לי שאני צריכה לסכם אתך
את פרטי טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה וגם את שאר הטקסים."
"מי מדברת?" שאל סרן גולן, למרות שהוא ידע היטב את התשובה.
"סג"מ תרצה, קצינת החינוך," הייתה התשובה.
"אה כן, נכון, מפקד היחידה סיכם זאת אתי. טוב, מה צריך
לעשות?"
"אני מכינה הצעת תכנית כדי להציג אותה לאישורך, מתי אתה
פנוי?"
"מתי? אני אתפנה בעוד שעתיים."
"בסדר, אני אהיה במשרד שלך."
"בסדר."
פתאום הוא תפס שאותה תרצה תשב כאן קרוב אליו. הוא חש מבוכה
מסוימת, תחושה שלא הייתה מוכרת לו מיחסיו עם הבחורות הקודמות.
שני קצינים מפקודיו, שנכנסו אליו כדי להמשיך בתכנון המשימה
הבאה, הרחיקו את תחושת המבוכה שלו למקום אחר.
הדיון התנהל ביעילות רבה ותוך שעה ומחצה הם סיכמו את תכנון
הפעילות המבצעית הבאה, שתובא בפני מפקד היחידה.
שני הקצינים יצאו, וסרן גולן התחיל לנסח את ההצעה לפקודת
המבצע.
הוא לא הרגיש שחלפו שלושים דקות, ולפתע עמדה בפתח סג"מ תרצה.
עיניהם נפגשו, היה רגע של שקט, וסרן גולן חש שהמבוכה מציפה
אותו.
סג"מ תרצה לא נעה מפתח הדלת.
"טוב, ככה לא נוכל לדון בתכנית שלך, סג"מ תרצה", אמר סרן גולן
והוסיף, "את לא נכנסת?"
"זה המשרד שלך."
"נכון, אז תיכנסי בבקשה ושבי פה", ענה סרן גולן, והראה על כיסא
מולו מעבר לשולחן.
סג"מ תרצה החלה לתאר את תכניתה לטקס יום הזיכרון לשואה
ולגבורה.
סרן גולן הקשיב, אבל הוא היה שקוע יותר בבחינת פניה ועיניה.
היא סיימה.
"אז מה אתה אומר, סרן גולן?"
"סג"מ תרצה, אני חושב שאת לא קולטת את הראש שלנו, אנחנו לא
צריכים לבכות בטקס. הטקס צריך להדגיש את העמידה המופלאה של אלה
שגילו התנגדות."
"גבורה יש לכם מספיק, צריך לעורר גם רגש רך."
"נו באמת, אולי תזמיני שוב את אילנית", אמר סרן גולן, והצטער
מיד על דבריו.
"אתה רוצה להגיד שסבלת בהופעה של אילנית?"
סרן גולן בחן את עיניה ושתק.
"סרן גולן, אני לא רוצה להילחם בך אבל אני חושבת שהתכניות עד
עתה הראו צד אחד בלבד."
הוא לא ידע בדיוק איך לענות ואז אמר, "נו, ואם אני לא אסכים
תרוצי ישר אל מפקד היחידה, הא?"
"לא, סרן גולן, אני לא ארוץ ואני גם לא אלך אל מפקד היחידה."
"אז מה יהיה?"
"אתך אני צריכה לסכם את הנושא, רק אתך."
"טוב, תני לי שעתיים, אני אתקשר אלייך."
"בסדר."
מבטיהם הצטלבו. לא היה במבט כל ביטוי לנושא שהם זה עתה דנו בו.
עיניהם בחנו זה את זו וזו את זה, בדממה.
סג"מ תרצה קמה. "להתראות", היא אמרה ויצאה.
סרן גולן בחן את עצמו, הוא ליווה את חשיבתו בכתיבה על דף.
"אולי יש משהו בדבריה של אותה סג"מ תרצה? הרי בסופו של דבר
כולם נהנו בערב עם אילנית. והופעת הדמויות של תרצה ושל אילנית
בחלום ובהזיה כנראה מאותתת לי משהו. מה כבר יכול להיות? ייערך
הטקס. אם לא יתקבל על החיילים, ייחסכו ויכוחים לגבי הטקסים
הבאים. ואם בכל זאת יתקבל הטקס, אז אולי..."
הטלפון צלצל, זה היה הרס"ר. "סרן גולן, מפקד היחידה מסר לי
שאתה אחראי על אישור הטקס הקרוב."
"נכון, מה הבעיה?" שאל סרן גולן.
"אין הרבה זמן להתארגנות, אז אם אפשר לסכם על המתכונת בקרוב,
אודה לך מאוד."
"אני אבדוק את הנושא", השיב סרן גולן.
"סג"מ תרצה?" הוא שאל לתוך אפרכסת הטלפון.
"כן."
"שקלתי היטב את הצעתך, אני מאשר את המתכונת שהצגת בפניי
כניסיון. את יכולה להודיע לרס"ר שדנו בכך וזו ההחלטה", אמר סרן
גולן.
"אני מבינה, תודה. אני..." היא לא ידעה מה עוד לומר.
"טוב, אז לביצוע, ושיהיה בהצלחה", חתם סרן גולן את השיחה.
הוא התנשף כאילו סיים כעת מעבר מכשולים.
הטקס התנהל ללא דופי. תכניו ממש נגעו בלב החיילים. חלקם הזיל
דמעה פה ושם.
סרן גולן, יש לומר, די התרגש.
לאחר הטקס, המשיכו סרן גולן וסג"מ תרצה להיפגש לדיונים ומדי
פעם הם הלכו לאכול יחד צהריים.
היכרותם ההדדית החלה להתפתח, אבל סרן גולן היה עסוק מאוד
בפעילות שוטפת כך שלא היה להם מפגש מעבר לעבודה ולאכילה.
סרן גולן רצה ליזום, אבל פתאום הוא לא ידע איך. הוא שחזר את
הדרכים שבהן זכה בעבר בנשים, אבל משום מה נראה לו שזה לא מתאים
לסג"מ תרצה.
כעבור חודשיים, החליטה תרצה לנסות; היא חשה שהיא רוצה אותו.
באחד הבקרים, תוך כדי עיון במסמכים שונים, היא גילתה שיום
הולדתו של סרן גולן חל למחרת.
היא ניצלה את ההזדמנות.
"סרן גולן, אתה פנוי מחר בערב?" היא שאלה אותו בטלפון.
"פנוי למה?" השיב בשאלה הסרן.
"מותר להפתיע אותך?"
"למה צריך להפתיע אותי?"
"לא 'צריך'! אני רוצה להפתיע אותך. אם אתה רוצה, קבל את זה
כתודה על היחלצותך לעזור לאחי להתקבל לסיירת."
"למה מגיע לי על זה תודה? בסך הכול עשיתי מה שצריך לעשות!"
"לא 'מגיע לך', אבל אני רוצה להפתיע אותך. מותר, המפקד?"
"אני, זאת אומרת..."
"אתה מסכים."
"עוד לא אמרתי."
"אבל אתה מסכים!" היא אמרה בהחלטיות, כמעט בצעקה.
עברו שניות של שקט.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הבנתי שפה זה
הולך רק עם
פרוטקציות!

בוליביה אחות
של.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/6/07 18:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוטי לקסמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה