[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רני צלח
/
שמעון

"אתה לא נוסע", כילתה את דבריה והביטה בשמעון והוא, היושב מולה
ראה עצמו בעיניה: גבר גבה קומה, עיניו קטנות ושקועות, שעומקן
בולט אף יותר לנוכח אפו המוארך. שעה קלה סקרה את פניו, צדעיו
נצבעו לבן בשנים שחלפו מאז ראתה אותו בפעם האחרונה, כמה זמן
עבר? עשר שנים, ואולי יותר?, קולו קטע את מחשבותיה.
"לא נוסע?!" חזר אחריה, מוודא כי שמע נכון.
הנוצרייה שבה והביטה בכוס הקפה שלפניה הנידה בראשה וצקצקה
בלשונה "צו... צווו... צוו".
שמעון קם, הוא שנא אותה, שנא כל מילה שיצאה מפיה ושנא את עצמו
יותר על שהאמין לה. רצה לנזוף בה, להשפילה או להכריח אותה
לקרוא את גורלו אחרת, וכמעט שאמר ושתק. הוא יצא מהחדר, מנסה
לחייך, אולי חיוכו יוליד בה את הספק. 'הנה, מיד תקרא לי לשוב
על מנת לשנות את גזר הדין,' חשב לעצמו והתאמץ לחייך, אך לא עלה
בידיו להציג אלא חיוך דל ומלאכותי, וזה לא עשה כל רושם על
הנוצרייה.

הוא יצא את הבית וירד בחיפזון במדרגות הבטון שירוקת וטחב צמחו
עליהם במשך השנים, צעד בשביל הצר, חולף על פני שיחי הגרדניות
הלבנות שפעם כל כך אהב, מחשבותיו נתונות כולן ליום שחלף. בבוקר
עוד היו עסוקים באריזות הבית הקטן ברחוב אסתקלאל. תכולת הבית
לא הייתה רבה, שולחן עץ רחב, ספות דהויות, שראו ימים טובים
יותר בטרם עברו לידי משפחתו, וכן מעט בגדים וכלי מטבח שונים,
סט כלים, אחד לחלב ואחד נוסף לבשר. הוא נזכר בכל זאת שעה שצעד
בסמטאות, רגליו הדפו את הלכלוך והבוץ שהותירו אחריהם נהגי
העגלות והמריצות, שחצו בצעקות רמות את השוק. ליד בית הקפה הקטן
של אבו ראזי עצר. ריח של לוביה מבושלת בדבש תמרים פלש מבית
הקפה אל הרחוב, אז נזכר כי לא אכל משעות הבוקר המוקדמות, הוא
חש במיצי קיבתו גועשים, מחכים בחוסר סבלנות שיענה לקריאתם, צעד
פנימה והתיישב על אחד הדרגשים בקצה בית הקפה, במקום שמעליו היה
תלוי צילום שחור-לבן של חוף ים שלאורכו דקלים.
"יא הלה, סמעון", קרא לעברו אבו-ראזי, הוא נד בראשו כמשיב על
ברכתו של זה. מלצר צעיר ורזה בעל שפם דק ושחור ניגש אליו והניח
על השולחן שלפניו פינג'אן קפה, כד מים מצוננים וצלחת שעליה
פרוסים מלפפונים ירוקים וצנון חריף. הוא החליט לחכות ללוביה
בטרם יאכל. המלצר שב, נושא עימו על מגש כסוף קערת לוביה חמה
ופיתה יבשה לטבול במיץ התבשיל, המלצר הניח אותם זה לצד זה על
השולחן הקטן, נד בראשו ופנה לענייניו. לאחר שסיים לאכול נשאר
לשבת עוד שעה ארוכה, וכשחש כי חלף די זמן נעמד על רגליו, ונחפז
לכיוון היציאה, מקווה שאיש ממכריו לא יימצא בשעה זו של היום
בבית הקפה כדי להבחין בו.

הוא שב אל הרחוב. רוב הבתים היו בני שתי קומות ומחצרותיהם
הזדקפו עצי תמר רעננים, הוא תהה בליבו אם יראה שוב את עצי התמר
של הרובע, אחר כך חשב שאולי לא יראה יותר את השמיים כלל.
מעניין מה הם עושים עכשיו, אשתי וילדי, חשב. אמרתי שאני יוצא
את הבית לזמן קצר בענייני עסקים ומאז חלפו למעלה משלוש שעות.
אולי הם דואגים לי ויצאו בעקבותיי? אולי דבר ביקורי אצל
הנוצרייה נודע להם? נחרד ליבו, וודאי אינם חושדים במאומה, מיהר
להרגיע עצמו, וגם אם כן, אין בהם מי שיעז לחקור אודותיו או
לחשוד כי שב אל הנוצרייה. זה למעלה מאחד עשר שנים שלא פגש בה
ולא שוחח עימה. הוא עדיין זכר כיצד אילצוהו להתרחק ממנה והנה,
זה עתה מצא עצמו שוב צועד בסמטאות המובילות לביתה, כאילו הזמן
לא חלף.
"מה מעשיך שמעון"? שאלה, כשפתח את שער החצר הירוק.
"וכי אינך יודעת"? התגרה בה, מנסה לשבור את התנגדותה בהומור.
"שמעתי כי החלטת לעזוב" אמרה.
הוא שתק, הרי גם אם יכחיש לא תאמין לו, וכי מדוע עליו להסביר
עצמו? "חדלי מדבריך, לא באתי לדון איתך על תוכניותי".
"אם כן, למה באת"? התריסה מולו.
"ברצוני כי הגברת תקרא עבורי בקפה", השיב.
"תפאדל", השיבה והוליכה אותו לחדר קטן בקומה השנייה של הבית.
"חשבתי כי אסרו עליך לפגוש בי", אמרה כשהתיישב על כיסא
האורחים.
הוא לא רצה לשקר לה, אך לא מחל לה על רמיזתה הפוגעת. "אינך
יודעת כלום, התרכזי בקפה", אמר וביטל את דבריה בידו.
"אלוהים ימחל לך, אל תכעס. הנה הקפה מוכן ומיד אקרא לפניך",
אמרה בהכנעה, ופניו התרככו ונמלאו ציפייה.

באותה שעה, בבית, עמדה אשתו לסיים את אריזת המיטלטלין של
המשפחה. החפצים שטרם נארזו או שהוחלט למיינם בטרם יימסרו נערמו
בפינת הטרקלין: כלי מטבח אחדים, שחששו כי לא יעמדו בתנאי הדרך,
לול עץ ישן שיש להחליף את מצעו ומעט בגדי ילדים ישנים שאינם
בשימוש עוד. ההמולה בבית גברה, אנשים באו ויצאו עד שאיש לא
השגיח בהם עוד.
בבוקר אותו יום, בטרם יצא את הבית, הניח בפינת חדר המגורים
תיבת עץ פשוטה בה שמר בהיחבא מעט חפצים אישיים ומסמכים אחרים
הדרושים לו. קושאן על הבית, תמונת מחזור מבית הספרי העממי,
מסמכי הלידה של ילדיו, תמונה אחת של משפחת אשתו, תמונה ישנה של
אימו, שפאותיה נגזרו בצורת זיג זג ופינותיה התכופפו ודהו עם
השנים, חליפת מכתבים יקרה לליבו, מעט תכשיטי זהב, סיכה משובצת
יהלומים שהייתה שייכת לאימו המנוחה וספר תורה.

הנוצרייה הניחה לפניו את הקפה, "אלוהים ירעיף עליך בריאות",
אמרה, וכשהבחינה שקפץ ממכוות הקפה החם הוסיפה, "סמאללה עליכ,
זהירות אבו-אלברט".
מעולם לא קראה לו כך, חשב, וכיצד תוכל, הרי בנו אלברט נולד
לאחר שכבר חדל ממפגשיו עימה. ודאי הוסיפה לדרוש אודותיו, חשב,
היא לא שכחה, כפי שלא שכחתי אני.

היא סקרה את הספל דקות ארוכות; בבית הועלו הארגזים האחרונים על
משאית, שנשכרה במחיר מופקע מידיד מוסלמי. אלברט הקטן התיישב על
התיבה שבפינת הטרקלין והמתין, כמצוות אביו, כדי שזה יחזור
ויעמיס בעצמו את התיבה על המשאית, וכשהזמן חלף ושמעון לא בא,
השיגה אותו הסקרנות וידיו הקטנות פתחו את התיבה והחלו בוחשות
בה. עיני הילד צדו את חליפת המכתבים, סוקרות את הבולים
הדהויים, שעליהם התנוססה הכתובת פלסטין, הוא קילף את אחד
הבולים הרופפים, נזהר שלא לקרוע אותו. אביו ודאי לא יתנגד אם
יוסיף בול זה לאוסף הבולים שלו, כשסיים טמן את המכתבים חזרה
בתיבה ויצא את הבית.
האם עמדה בסמוך לכניסה וסביבה שכנות רבות שבאו להיפרד מעליה.
אלברט נעמד אצל הנשים ושלף בגאווה מול אימו והשכנות המופתעות
את הבול החדש, פניה של האם החווירו, "מה זה? מהיכן?", "מהתיבה
שבטרקלין", ענה בתחושת ניצחון, כאילו מצא אוצר נסתר.
מבטה של האם נפל על שכנותיה, קולות הצחוק השתתקו, אום-אלברט
מיהרה לחטוף את הבול מידיו חרף מחאותיו הרמות, הנשים התפזרו
והמשפחה נותרה לבדה.
"מה עשית?", שאלה בקול סדוק. אלברט השפיל מבטו, אף שלא הבין את
כעסה. "מהר, הראה לי מהיכן לקחת את הבול", ציוותה, והוא מיהר
להוביל אותה לתיבה שבטרקלין, מנסה לכפר על טעותו בחפזונו.
אום-מרים בחנה את התיבה, ארבעה מכתבים מאחיו של בעלה בפלסטין,
אם יתפסו, ייאסרו כולם! עליה להשמיד את המכתבים, אך מה יהיה,
שמעון וודאי יגלה כי לא שמרה על התיבה כפי שהורה לה, עליה
להשיב את הבול למקומו ולשים מבטחה באלוהים.

שמעון צעד דרך אחד הרחובות הצדדיים המובילים אל הבית, וככל
שקרבו צעדיו התכווץ ליבו ונמלא פחד, כשנכנס אל הבית שתק.
אשתו שתקה גם היא.
הוא ניגש אל התיבה, הרים אותה בשתי ידיו ובצעדים מדודים החל
צועד לעבר פתח הבית והתיבה בידיו, וגם כשזיהה את האנשים הקרבים
אליו וידע שבעוד רגע ישימו את ידיו באזיקים לא הניח מהן את
התיבה, ובצעידתו חשב רק, כיצד לעזאזל ידעה הנוצרייה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה שבמה חדשה
חדשה כבר שלוש
שנים, זה לא
אומר שהיא ישנה-
היא חדשה כל פעם
מחדש

אישיות תמוהה


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/6/07 13:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רני צלח

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה