מוקדש בהערכה ללהקת המוסד, על שנים של יצירת מוזיקה טובה ועל
שנים נוספות שעוד יבואו...תראו בעצמכם-
http://stage.co.il/Authors/HaMosad.


החיים ממשיכים.
זאת תמיד הייתה הגישה שלי בגדול, וזה מה שתמיד ליווה אותי, ומה
שתמיד האמנתי בו.
תמיד הייתי בנאדם ריאליסטי, ואני עדיין יכולה להצביע על הנקודה
הספציפית שבה התאהבתי.
יש כאלה, שיגידו בציניות- "אם זיהית את זה, אז למה לא עצרת את
זה בזמן?"
אני לא נוהגת לבכות על חלב שנשפך. למעשה, אני לא נוהגת לבכות-
אני מעדיפה לכעוס, לצחוק, להיפגע ולאהוב... העיקר לא לבכות.
אבל אני מקפידה להביט אחורה, וב-98% מהפעמים לא מצטערת על
דברים שעשיתי.
עדיף להצטער על דברים שלא עשיתי.
מי שלא מסתכן, מפסיד הרבה מהחוויות של החיים... ולחשוף את
הרגשות שלך בפני מישהו, זה לחלוטין להסתכן.
אז הסתכנתי, עד הסוף, פעמיים במהלך שנות חיי (הלא כל כך
ארוכים, אבל בכל זאת... בואו לא נהיה קטנוניים...).
פעם אחת, נכנסת לתוך 2% הדברים שאני מצטערת עליהם. השנייה לא.

על הפעם ההיא אני רוצה לכתוב.
הוא היה אמן, תמיד חשבתי שהוא כזה. בחור מתוק, רגיש, פיקח
וחכם... זה מה שמשך אותי אליו מההתחלה. השיחות שהלכו ונמשכו.
הפשטות שלו שמבדילה אותו מרוב שאר הבחורים שהכרתי אז...
בחור עם עיניים כחולות יפות, שרוב הזמן גם חייכו אליי.
היה לו מבט חולמני בעיניים כשהוא חשב, והצחוק שלו היה מידבק.
צחקנו המון ביחד.
הוא היה גבוה ממני כמעט בראש. היו לו זרועות חזקות. כשהוא חיבק
אותי הוא עשה את זה מכל הלב. אני זוכרת את הריח שלו כשהוא חיבק
אותי ואת המגע המרפרף שלו בפניי כשהסיט את שערי.
הוא ניגן בגיטרה. אהבתי לשמוע אותו מנגן ואהבתי את הגיטרה שלו.

בעיקר אהבתי אותו. הוא היה חבר שלי במשך תקופה לא מבוטלת של
זמן.
אם החבר שלך מנגן בגיטרה יש לזה הרבה יתרונות - בין היתר, את
יכולה לשמוע אותו מנגן ללב שלך ומקדיש לך שירים.
אבל אם החבר שלך מנגן בגיטרה יש לזה חיסרון אחד עיקרי - שיר
הפרידה שהוא הקדיש לך מלווה אותך כל חייך, אם תרצי בזה ואם לא.

הוא שם, בראש, וכשאת חושבת על המילים, קצת עצוב לך בלב.
"אז איך זה שנגמר, ואין עוד מה לומר, ואף אחד משנינו לא יודע
מה לחשוב, וכל מה שנותר, הוא להגיד רק- לילה טוב...." - ("לילה
טוב", להקת המוסד).