שקט.
חדר חשוך.
אור קטן בוקע מתחת לדלת, מהשעון, מהנורה האדומה על הטלוויזיה
הכבויה.

מיטה גדולה.
שמיכת פוך ענקית מכסה זוג רגליים קטנות, רפויות על המיטה, גוף
רזה, קטן ושברירי, עור לבן, המשתלב בלובן המצעים באופן כה יפה,
טבעי, שיער חום כהה, מפוזר על הכתפיים הצרות ועל הכרית הרכה,
עיניים גדולות, בובתיות, עצומות, נשימות חלקות ואחידות של מלאך
ישן.

העיניים נפקחות אט-אט, הגוף נשאר בתנוחה רפויה, של שינה
מלאכית.
המלאכית התעוררה.
מה הטריד את מנוחתה?

עיניה הגדולות כה יפות באור הלילה.
משוחות בירוק-כחול, עגולות, פוקחת עיניה, ועוצמת.
חזרי לישון, מלאכית יפה, הכל בסדר.

עיניה נעצמות שוב, וכשפוקחת עיניה שנית, הן זוהרות באוויר
הלילה הקר.
הטיפות המלוחות נאספות בקצה העין, ויורדות בכבדות, אט-אט, אל
עבר לחיה הסמוקות של המלאכית.

מדוע את בוכה, מלאכית?
והיא עצמה לא יודעת.

עוצמת עיניים שוב, ובאותה תנוחה רפויה - נרדמת בחזרה לשינה של
מלאך. מלאך עצוב.

רק בבוקר, כשאור השמש יאיר את החדר, את המיטה, את השעון, את
הטלוויזיה הכבויה, אפשר יהיה לראות מדוע בכתה.
והרי הסתכלנו עליה כל הלילה, איך לא ראינו זאת קודם?

הסדינים הלבנים שהשתלבו כל כך עם עורה הלבן, הצחור, הפכו
אדומים, הוכתמו.
עיניה הבובתיות לא נפקחות עוד.
המלאכית בכתה כי כאב לה, היא בכתה כי הרגישה זאת... הרגישה את
הסכין בגב.
ואיך לא ראינו?

כנראה שעכשיו היא באמת מלאך.