[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
הנסיכה מאטלנטיס

הייתה פעם נסיכה שחיה על חוף הים בארץ רחוקה.
זה המשפט הראשון שיצא לי. לא ממש תכננתי לתעד את כל הסיפור,
אלא פשוט התיישבתי אחרי שיחת הטלפון האחרונה עם אדם, ובראש
הומה רגשות וחצאי מחשבות הדלקתי את המחשב ותיקתקתי את המשפט:
הייתה פעם נסיכה שחיה על חוף הים בארץ רחוקה. המילים שנשמעו
כמו פתיחה טובה ריצדו על המסך, ובלי לחשוב יותר מדי עברתי
עליהן שוב, אחת - אחת:
הייתה - מה לעשות שהייתה.
נסיכה - זה תקע אותי, כשחשבתי על המשמעויות שאנשים אחרים
מייחסים לתואר הזה. בעיניי תמיד הייתה נסיכה ותמיד חשבתי עליה
בתור נסיכה; זה הדבר האחד שבו אני בטוח. כל השאר זה בליל של
משאלות ואמונות, של זכרונות מטושטשים ועובדות הזויות שקשה לשלב
בהן היגיון.
חיה על חוף הים בארץ רחוקה - נו, מה שנכון נכון. אני ואדם
החלטנו לא לציין פה את המיקום המדוייק, מהסיבות שלנו. אבל מפרץ
אוקאלוס זה בלי שום ספק בארץ רחוקה.
קראתי שוב, ושוב, ופעם נוספת, ואז הבנתי מה לא בסדר פה. פיל
בחנות חרסינה. לתת לגולם כמוני לנסות לגולל את קווי-המתאר
העדינים של הפרשה הזו, שלא בלי סיבה נשמעת הפתיחה שלה כמו
סיפור אגדה קסום ואל-מציאותי... נו, זה פשוט לא רעיון טוב,
ולראיה - הניתוח האנליטי, האפרורי והקריר הזה, שמתוך רפלקס
ניסיתי להוציא לפועל על המשפט היחיד שכתבתי - שהוא לטעמי המשפט
הכי הולם בכל הסיפור.
בשלב הזה הבנתי שאני לא האדם המתאים לכתוב את זה. אבל התחלתי
ולכן אסיים, וחוץ מזה הבטחתי. יחד עם זאת, על המשפט הראשון אני
לא מוותר.
אם כן - הייתה פעם נסיכה שחיה על חוף הים בארץ רחוקה.



במהלך נסיעת-עסקים הייתה צפויה לי חנייה של לילה אחד בניו-יורק
סיטי. חשבתי שזו תהיה הזדמנות לומר שלום לחבר וותיק. הרמתי
טלפון לאדם, המכונה עדיין 'פאק-איט' אדם, שעבד שם בחברת ביטוח
גדולה. הוא היה נרגש מאוד. "מתי אתה מגיע?" שאל אותי. "אני בא
לאסוף אותך מג'יי.אף.קיי. מה הלו"ז שלך? תפנה לי שעה, אני חייב
להראות לך משהו. זה חשוב." הוא שלח רכב-שרד עם נהג לאסוף אותי
משדה התעופה. שינוי סימבולי מאוד מהטנדר המקרטע המכונה
'ווידו-מייקר' ששימש אותנו כשעבדנו במפרץ אוקאלוס.
נסענו. הפקקים היו בלתי נתפסים. ניו-יורק, ככה זה. בסוף
הלימוזינה עצרה מול גלריית אמנות גדולה ומוסדית מאוד
בפיפת'-אווניו, שם המתין לי אדם, מתנדנד על המדרכה בחליפת
עסקים ולפחות עשרים קילו שלא היו שייכים לו. הוא גרר אותי דרך
מבוכי-האמנות עד שניצבנו מול ציור בגודל בינוני, שתחתיו נזרקה
באופן סתמי-כמעט הכותרת הקטנה: "הניצול האחרון של אטלנטיס."
"ובכן?" שאל אותי אדם בקוצר רוח.
סקרתי את הציור ואחר כך את הכתובת על הלוחית. הציור הראה אדם
בודד יושב בתוך סירה בלב ים. את רוב-רובו של הציור מילא הים:
ים גדול, שקט, עשיר בגוונים כהים. משהו במכחולו של האמן היטיב
להעביר את תחושת האינסופיות המאיימת-כמעט: ים-גבוה, ים עמוק
ועויין, חף מכל קצף או גלים או שחפים או ספינות או כל דבר אחר
שמוחו של איש-יבשה מצוי היה מקשר עם המושג 'ים'.
הסירה לא הייתה גדולה דיה כדי להיות שום דבר אחר פרט לסירת
הצלה, ולא דמתה בצורתה לכלי-שיט ראוי לשמו אלא יותר לאיזה חפץ
נוי: הגיאומטריה שלה הייתה משונה מאוד. היא הייתה רצוצה
ובלויה. מפרש בודד הידלדל באין רוח.
הניצול שישב בסירה במעין ערימה של אפס-כוח היה המקביל האנושי
של כלי השיט שלו. גם הוא תוכנן למטרות נוי, ולאו דווקא
להפלגות. הצייר היטיב לשרטט אדם בנוי לתלפיות, גבוה וזהוב
שיער, שהיה עשוי להיות פסל של אל יווני אילולא היה במצב כל כך
גרוע. הוא לבש שרידים של תלבושת משונה, שאותה אי אפשר היה
לשייך לשום תקופה או מקום; מעין הכלאה של סרט מדע בדיוני, יוון
המיתולוגית ומצרים העתיקה. הניצול היה תשוש, מורעב, מלוכלך
ומסמורטט, וכל כולו שבר כלי מהוה ורצוץ - הכול חוץ מעיניו
שניבטו לאחור, לכיוון הנגדי לזה שבו נסחפה הסירה. וזו הייתה
הנקודה המעניינת ביותר: הכישרון שבו לכד האמן את המבט
האניגמטי, הספינקסי, ששלח הניצול לאחור.

"לי?" אדם התרגל לקרוא לי ככה. "נו?"
"ציור יפה. אני לא מבין הרבה באמנות."
"פאק איט!" קרא אדם באנגלית, בקול רם, וכמה מבקרים סובבו
לעברנו את הראש בחדות. "תסתכל טוב-טוב. תסתכל על העיניים שלו.
לא יכול להיות שאני היחיד שרואה את זה."
"ג'ויס." אמרתי מיד. אדם שחרר מעין אנחת-רווחה.
"ביקרתי פה לפני כמה שבועות בענייני עבודה. עמדתי מול הציור
הזה וחשבתי שאני חוטף התקף פאניקה. כמעט הביאו לפה פרמדיק."
אדם שפשף את עיניו ואחר כך את שאר פרצופו. אדם לא ממש השתנה
מאז הימים הטובים על החוף באוקאלוס, רק הגוף והפרצוף שלו
העבישו קצת: קווי-שומן טשטשו את תווי הפנים, העיניים נהיו
אווריריות, השיער היה דליל יותר. "בכיתי כמו ילד, לי. כמו ילד
קטן. מאז אני בא לכאן לפחות פעמיים בשבוע."
"זה לא יכול להיות." אמרתי.
"אני יודע שזה לא יכול להיות, אני יודע. אבל אני גם יודע שזאת
היא. אין שום הסבר אחר."
חיפשתי את שם האמן מתחת לציור. "מילוש סברסקי..."
"פאק איט!" פלט אדם. "שאלתי אותם, הם חיפשו ברשומות שלהם; אף
אחד פה לא יודע. הקניין שלהם שהביא את זה נפטר לפני כמה שנים
ובניירות שלהם יש אי-סדר ואי אפשר לקבל פה את אותה תשובה משני
אנשים. הם לא ידעו לומר לי מאיפה הציור הזה בא ומי צייר אותו
ולמה. הפעלתי את החוקרים של המשרד..."
"חוקרים? אתה מתכוון לחוקרי ביטוח?" חשבתי על כמה
מחוקרי-ההונאה של החברה של אדם, מן הסתם בלשים בדימוס במשטרת
ניו-יורק, מסתובבים ושואלים שאלות על ג'ויס שלנו. המחשבה עוררה
בי גיחוך. חבורה של בלשים עבי-כרס ומלוכלכי-פה עם אקדח תופי
קטן מתחת בית השחי וכתמי-קפה על העניבות הזולות שלהם, מסתובבים
ושואלים שאלות על הנסיכה מן האי האבוד, הנערה שבכתה למראה הצב
המת על החוף באוקאלוס.
"כן. זה עלה לי הון! אבל אף אחד לא יודע מי זה הסברסקי הזה."
עיניו ננעצו בדמות המיסטית שבציור; ידיו נקפצו לאגרופים. "אני
לא צריך שום סוחר-אמנות, שום חוקר פרטי, שיגיד לי שזאת היא."



תחנת-הניטור שממנה עבדנו, במפרץ באותו חבל ארץ שנקרא אוקאלוס,
הייתה מורכבת בעיקר מאוהלים. קשה היה להבין איך דולף מצליח,
לאורך כל שנות קיומו של הפרוייקט, לנהל את ענייניו מהאוהל
המאולתר שלו. בניין הקבע היחיד היה מעין בונקר תת-קרקעי,
שכנראה נשאר על החוף מימי מלחמת האזרחים האחרונה או זו שלפניה
או מהתקופה הקולוניאלית. היית צריך לטאטא את החול מעל דלת
הברזל הכבדה, המכוסה בחלודה ובצמחים מטפסים, ואז להרים אותה
במאמץ ולרדת בכמה מדרגות למרתף הבטון הטחוב. בפנים יכולת לשמוע
את שריקת הרוח ואת המיית הגלים בעוצמת-יתר. שם היה מאוחסן ציוד
הצלילה וציוד המעבדה היקר שלנו, הטלפון הלווייני, הניירות
החשובים. מכשיר-הרדיו שדרכו תקשרנו עם העולם החיצון היה באוהל
של פייר.
מדי פעם דולף היה נתקף בפחד מפני עוד הפיכה צבאית בלתי-צפויה,
שתוביל לפשיטה יבשתית על המפרץ ולטבח של כל המטיילים, הגולשים
ועובדי 'ווילדרנס קורפוריישן' שהיו בו באשמת היותם
אימפריאליסטים, קפיטליסטים, פשיסטים, מרגלים, קומוניסטים או
סתם גרינגוס. אני מניח שבין דרי-החוף היה לפחות מייצג אחד של
כל הנ"ל בכל רגע נתון, והפחד הזה הופך להיות מובן אחרי שאתה
שוהה מספיק זמן בחלקים האלה של היבשת. הרי רובנו הגענו לכאן
מפני שתרמילאי-העולם היותר שפויים נמנעו מלהרחיק נדוד עד
למחוזות האלה, שמדי כמה שנים מפרנסים את עיתוני העולם
בסיפורי-זוועה שנמכרים כל-כך טוב. כשהפחדים האלה היו מתעוררים
דולף היה שולח אותי להעביר את הלילה בשמירה, על הרכס המצוקי
התלול שתחם את חלקו הצפוני של המפרץ והפריד אותו מפנים-היבשת.
משם הייתה לי תצפית גם על המפרץ עצמו והצד של הים, וגם אל תוך
פנים-היבשת, עד לכביש העפר הרחב שהתפתל בין עיירות החוף
והג'ונגל הטרופי שמעבר לו. בימים של ראות טובה אפשר היה לראות
למרחק עד ללודג' של הנרי. בזריחה, אחרי שהייתי מכבה את שרידי
המדורה, יכולתי לעמוד שם ולהשקיף כמעט על כל המפרץ, ממחנה
הגולשים של שון ועד לאוהלים של תחנת הניטור; ויכולת לראות את
קיני הנשרים שעל המצוק, את הזוויות החדות של הרכס נישאות כנגד
השמש העולה, את שונית האלמוגים שמתחת למצוק, וצלליות של דגים
נעות מתחת לפני המים משום שהם היו כל כך צלולים, כמעט שקופים.



קבוצה של אנשים עמדה על החוף. השמש הייתה באמצע השמיים, החום
בשיאו. אדם עצר את הווידו-מייקר. באמצע ההתקהלות רבצה גופה
גדולה של צב-ים גדול, בערך בגודל של מטר; לידו כרעה ג'ויס על
החול. היא בכתה בשקט. אצבעותיה רפרפו הלוך-חזור על שריונו
המפואר של הצב.
"אתם אחראים פה?" שאל אותי מישהו.
"פחות או יותר. מה קרה?"
"לא יודע. עשינו פה ג'וגינג לאורך החוף מהמחנה של הגולשים -"
הוא הצביע לעבר החלק הרחוק של החוף, "ומצאנו את זה." לא ידעתי
אם ה'זה' היה מיועד לצב או לג'ויס. התקרבתי אליה.
"פאק איט..." אמר אדם. "תספרו את המשבצות על השריון. הוא בטח
בן מאה."
"ג'ויס?" אמרתי לה בשקט.
"אני לא יכולה להשאיר אותו ככה." היא אמרה מבעד לדמעותיה
השקטות.
"אני רוצה את זה." אמר בקול רם מישהו בקהל. נפניתי לעברו. בחור
גבוה ובהיר, גלוח-ראש, עם עיניים כחולות עמוקות מאוד. הוא דיבר
אנגלית במבטא שנשמע גרמני, וחייך חיוך של שביעות רצון
ילדותית.
"אתה רוצה מה?" שאל אדם.
"את השריון הזה!"
"בשביל מה? מאפרה?" שאל אדם בבוז.
"מזכרת." אמר הגרמני. "מאיפה שאני בא, לא מוצאים דברים כאלה
זרוקים על החול."
ג'ויס זינקה מכריעתה; אדם מיהר לעמוד חוצץ בינה לבין הגרמני.
ידיו הורמו לגובה הכתפיים, כאילו בתנועת הרגעה; ג'ויס הייתה
נסערת אבל אדם לא העז לנצל את רגע-הריסון הזה בשביל לחבק
אותה.
"תקנה גלויה." אמרתי לו בשקט. "קדימה, תתפזרו. אין מה לראות
פה. תנו לנו לטפל בזה."
ג'ויס נעצה מבט של תיעוב בבחור הגרמני, שלא התכוון להתווכח
ונראה מבולבל. הוא לא היה בחור רע, פשוט קצת חסר רגישות במה
שנוגע לצבי-ים ענקיים. הוא השיב לג'ויס מבט נבוך מעט.
"לא ידעתי שזה נגד החוק." הוא אמר. "סתם חשבתי..."
"זה בסדר." אמרתי לו, "ואנחנו לא החוק. תן לנו לטפל בזה
בבקשה."
הוא נסוג, חיוור ומובס, בעקבות שאר הצופים. חלק מהם התחילו
לפסוע לאורך החוף בחזרה למחנה הגולשים.
"מה עושים?" שאל אותי אדם. "שנקבור אותו?"
"אין לי מושג." אמרתי לו.
"צריך להחזיר אותו לים." אמרה ג'ויס. התלתלים בגווני הנחושת
גלשו מתחת לכובע האוסטרלי שנתתי לה ונצצו באור השמש כמו אש.
"בוא ננסה לדחוף אותו למים." אמרתי לאדם. חלקי הצב שבצבצו
מהשריון היו נפוחים וספוגים ולא ידענו איך נצליח לגרור אותו על
החול מבלי שיתפורר לגמרי. בסוף אילתרנו מין רפסודה מכמה ענפים
ואצות. העמסנו בזהירות את הצב על סירת האצות ודחפנו אותו
למים.
"ראיתי אותו מת." אמרה ג'ויס בקול מרוחק.
"ישנת פה?" שמתי לב לשרידי המדורה ולשק-השינה של ג'ויס.
"כן." היא אמרה. "ממש בזריחה התעוררתי וראיתי, ראיתי אותו מטפס
ויוצא מהים. הוא זחל - " ראיתי את המסלול שהתווה בחול גופו
העייף של הצב הענק, שאת גילו אפשר היה רק לנחש. כבר שמענו את
הילידים מספרים על צבים שחיו שלוש מאות שנה. "ואז הוא פשוט קרס
פה..."
עמדנו על החול. השמש כבר התחילה את דרכה למטה. מאחורינו שמענו
צעדים על החול: הבחור הגרמני חזר עם עוד שניים. אחד מהם לבש
בנדנה צבעונית והיה נמוך יותר מג'ויס; השני היה גלוח-ראש
ושרירי כמו הגרמני, והיה בערך בגובה שלי.
גלוח-הראש הגבוה שתל את רגליו בחול ונעמד מולי בפוזה של
דו-קרב. "איפה הצב שהיה פה?" הוא שאל באנגלית. לא עניתי. הבחור
הגרמני שקודם סיווגתי כ'לא-בחור-רע' עמד מאחוריו, אוחז בידו
הימנית את מרפקו השמאלי. בהשוואה לזכר-אלפא שעמד מולי הוא נראה
עכשיו קטן ונבוך.
"יש בעיה?" אמר אדם ביובש והתייצב לידי.
"אתם הבעיה." נבח הבחור הגבוה. "מסתובבים פה עם הרכב-שטח הזה,
מחלקים הוראות. מי מת ומינה אתכם לאחראים פה?"
"הממונה על שמורות הטבע מטעם הממשלה. והוא לא היה צריך למות
בשביל זה." עניתי לו.
"אתה שקרן!" נבח זכר-אלפא. "הממשלה התחלפה לפחות פעמיים מאז
שהתחלתם לעבוד פה. אני רוצה לראות את האישורים שלכם."
"יש לך בעיה, תדבר עם דולף." אמרתי לו.
"הפרופסור? הוא פה בשביל להצמיד מכשירי מעקב לרגליים של
הקורמוראנים." הוא נשף בבוז. "ובשביל לספור את הביצים של
הצבים. אני רוצה לדעת מה עשיתם עם השריון הזה."
"החזרנו אותו לים." אמרה ג'ויס.
"בשביל מה עשיתם את זה?"
"מה זה עניינך?"
"זה ענייני. את השריון הזה יכולנו למכור בהרבה כסף בכל אחת
מהעיירות לאורך החוף."
ג'ויס נשכה את שפתיה בכוח.
"תסתלקו מפה." אמרתי לו.
"אין לך זכות!" אמר לי הבחור. הוא עשה תנועה כאילו הוא מתכוון
להכות אותי. הכנסתי לו - פעם אחת, אבל כמו שצריך. הוא נפל על
החול; מצמץ בעיניו והזדקף לישיבה. הגרמני הניח לו יד על הכתף.
הם לא רצו לריב, לא ברצינות. סתם מאבקי-טריטוריה.
"אין לך זכות..." הוא אמר עוד פעם, בפחות נחישות. החבר שלו, זה
עם הבנדנה, לחש לו משהו. בתנועות נזעמות הם קמו והסתלקו משם.
"בואו נלך מפה." אמר אדם. נכנסנו שלושתנו לווידו-מייקר והתחלנו
לנסוע בחזרה למאהל. מאחור יכולנו לראות את הקו בחול שהתווה את
מסלול גסיסתו של הצב, הולך וקטן בראי.
"אני מקווה שהגאות לא תפלוט אותו בחזרה." אמר אדם.
"לא. עד שהגאות תתחיל הזרמים כבר ייקחו אותו מחוץ למפרץ."
ג'ויס ישבה במושב האחורי, מחבקת את ברכיה, ולא דיברה.
"איפה למדת להילחם ככה?" שאל אדם. "אה, בטח לימדו אותך את זה
בצבא הישראלי. אמנות הלחימה הזאת, איך זה נקרא? קרב-מגע..."
הוא ביטא את זה באנגלית במבטא אמריקאי. "בטח כולכם מומחים
לזה."
"זה לא ככה."
"אני יודע, אני יודע. כשטיילתי בקניה לפני כמה חודשים היה איתי
איזה בחור מישראל, סיפרתי לך?"
"אמרת משהו על זה."
"איזה טיפוס, אני אומר לך. פחדן. פאק איט, כל הספארי הוא לא
עצם את העיניים לשנייה כי כל רעש קטן בסוואנה גרם לו לקפוץ
ולטפס על עץ."
הבטתי בראי על ג'ויס. אדם המשיך לספר: "בסוף לא התאפקתי ושאלתי
אותו, בשביל מה הוא בא לפה במקום לנסוע לדיסנילנד או משהו? הוא
אמר לי שאצלכם, חייבים לנסוע אחרי הצבא. זה גרם לי לצחוק.
דמיינתי אותו בצבא שלכם, בסימטאות האלה שרואים בסי-אן-אן, נלחם
בערבים. בסוף הוא נשבר והודה שהוא היה סתם פקיד מחורבן. הכין
קפה לאיזה אדמירל. "
"אצלכם מכריחים אנשים ללכת לצבא?" שאלה פתאום ג'ויס.
"לא בדיוק מכריחים. לפי החוק צריך אבל אפשר לעקוף את זה אם ממש
רוצים."
"אני חושבת שזה נורא."
"עדיף אתה מאשר אני, אני תמיד אומר." אמר אדם.
"חשבתי שאתה תמיד אומר פאק איט." אמרתי. הוא צחק. המשכתי להביט
על ג'ויס בראי תוך כדי נהיגה. אני חושב שהיא הייתה זו שניסיתי
להצחיק, אבל היא לא צחקה. הסירה את הכובע האוסטרלי ותלתלי
הנחושת שלה הסתלסלו סביב פניה, מתנוצצים כמו אש.



להגיד על מישהו בדיעבד, שהוא "היה מוזר" - זאת חוכמה קטנה
מאוד.
מה היה המקור של אותה תחושה תמידית של חוסר שביעות רצון, של אי
היכולת להשלים עם כל הקשיים והמגרעות של עצמה, של בני אדם, של
החיים? מה ייסר את ג'ויס? למה היא הייתה מפסיקה לדבר, או נועצת
מבטים נרעדים של חלחלה בשאר יושבי-החוף למראה גילויים
בלתי-משמעותיים של אנושיות - למשל כשאני דיברתי על השירות
הצבאי שלי, או כריסטיאן על האוצר הטבוע שהוא חיפש בשונית
האלמוגים, או דולף על הקשיים האדמיניסטרטיביים הבלתי-אפשריים
שאפיינו את העבודה שלו מול הרשויות? מאיזה מקום עמוק
ובלתי-נתפס נבעו הדברים שהכתיבו לה מה לעשות ומתי, ומה נכון
ומה לא נכון?
כשאני אומר 'נסיכה', אני חושב שאני מתכוון לזה שהיא לא הייתה
בן-אדם רגיל, כמוני וכמו כל האחרים. אלא משהו יותר מזה. ואותו
דבר עלום, ועם זאת טבעי, שייחד אותה מכל השאר, הוא מה שעושה
נסיכים ונסיכות בין בני אדם. ג'ויס הייתה נסיכה ממחוזות אחרים,
רחוקים ושונים, ולנסות להבין אותה במונחים ארציים רגילים -
בחשיבה היבשתית של אדם או שלי, או החשיבה האוורירית של פייר,
למשל - לא ניתן היה לתפוס. כמו מצולות הים, שמחביאות את כל מה
שתוכל לחלום עליו אבל אם תרד עמוק מדי לא תוכל לעלות בחזרה.

אף אחד לא ידע להסביר את מה שקרה, כשם שאף אחד לא ידע על מה
היא חושבת כשהיא עומדת על החוף לבדה ונושמת את הים, נותנת למי
הגאות להציף את קרסוליה, ואז לטפס לאט - במהירות שבה עולה
הגיאות, איזשהו קצב עתיק וקמאי שכדור הארץ מכתיב לעצמו והוא
הקצב הנכון לעשות דברים כאלה. המים זוחלים לאט אל ברכיה,
ולפעמים מגיעים לה למותניים לפני שהים נסוג בחזרה אל קו-השפל;
אחרי הכול אלו היו הזרמים הבלתי-צפויים של אוקאלוס, וחוקי
גיאות-ושפל קיצוניים וחסרי-פשרות כמו המציאות.
היא כאילו הייתה מדברת אל המים. באותן שעות-בוקר כשהייתי יורד
מעמדת התצפית שלי על הצוק, יכולתי לראות אותה, ובשקיפות
הפנטסטית של המים לאור קרני השמש החודרות יכולתי לראות את
צלליות הדגים, נעים במעגלים חמקמקים מתחת פני המים מסביבה. רק
מאוחר יותר עלה על דעתי שהדגים בדרך כלל בורחים למקום אחר
כשאחד מאיתנו נכנס למים.



"שמעתי שהיו לכם כמה בעיות עם החבר'ה של שון." אמר לי דולף
באותו ערב. סיפרתי לו את הסיפור על הצב. הוא הוריד את משקפיו
ושפשף את עיניו בעייפות. דולף, כבן חמישים, שיערו הלבן קצוץ
בסגנון צבאי, חסר-זהות ממש כשם שהיה חסר-שם. כונה בפשטות "בוס"
או "הפרופסור" בפי הפקחים או הממונים עליו, ורק "דולף" בפינו -
על שם הדולפין הגדול שהיה מקועקע על גבו.
"בשביל מה החזרתם אותו לים?" שאל. "יכולנו לקחת ממנו דגימות.
אני מקווה שהוא לא מת מאיזו הרעלה."
"ככה ג'ויס ביקשה."
על החוף ישבה קבוצה של חבר'ה ליד מדורה וניהלו שיחה שקטה.
ג'ויס הייתה ביניהם, עטופה בסרבל-המכונאים של פייר. היא לא
הוציאה מילה מאז שחזרנו לפני כמה שעות. קיוויתי שהיא הפסיקה
לבכות בגלל הצב. הכוכבים יצאו: בשום מקום אחר על פני כדור הארץ
לא יכולת לראות את גרמי-השמיים בכזו בהירות כמו באותו חלק של
היבשת.
"טוב." אמר דולף. "שון היה פה קודם וביקש להתנצל. הוא אמר שהוא
דיבר עם כל החבר'ה במחנה שלו והבהיר להם את יחסי-הכוחות פה.
בחיים הפרטיים של המטיילים והגולשים אנחנו לא נתערב, אבל כל מה
שקשור לטבע זה באחריות שלנו. תגיד, יש לך סיגריה?"
"לא."
"חכה שנייה..." הוא נכנס לאוהל ויצא עם שתי סיגריות 'גולואז',
מדליק אחת ומציע לי את השנייה. אמרתי לו כבר עשרות פעמים
שהפסקתי אבל הוא המשיך להציע לי, אז לקחתי אותה ושמתי על
האוזן. הוא היה מהורהר ולא שם לב. "הגולשים המחורבנים האלה...
אתה יודע שכשהתחלנו לעבוד פה, היו כאן סיורים של הצבא כל הזמן?
חיות. הייתה פה פעם אוכלוסיה די פעילה של שקנאים, וכשאני חושב
על מה שהחיילים היו עושים להם..." הוא הצטמרר. עוד לא הפעלנו
את הגנרטור, בשביל לחסוך בדלק, ולכן נורות החשמל של
פנים-האוהלים לא עבדו והאור היחיד הגיע מהמדורה. באור הלהבות
המרקדות נראה היה כאילו הדולפין של דולף רועד. "כל מי שלא היה
קשור לווילדרנס-קורפוריישן היה צריך לרוץ להתחבא בצוקים כל פעם
שהם היו עוברים. לא שהיה כאן מישהו חוץ ממני. אחרי ההפיכה
הצבאית הראשונה - כלומר, הראשונה מאז שהפרוייקט התחיל - הופיע
פה שון, עם עוד כמה חבר'ה אוסטרלים, והקימו את מחנה הגולשים
הזה. אני מניח שזה עדיין עדיף על המצב שהיה קודם."
"הגיעו עיתונים אולי?" שאלתי אותו.
"לא. אולי עם האספקה של שבוע הבא."
"בסוף תהיה פה עוד הפיכה צבאית ואנחנו לא נדע מכלום." אמרתי.
"אל תגיד את זה בצחוק אפילו." גער בי דולף. הוא עישן את
הסיגריה שלו בתסכול, כמעט בקדחתנות. ירה את העשן כלפי מעלה
בנשיפה רעשנית ופנה להביט על הקבוצה שישבה על החוף. "מי הבחורה
הזו שיושבת ליד פייר?"
"היא איזו תרמילאית, אחת מהחבר'ה שהגיעו ביום שלישי. נדמה לי
שקוראים לה פראן, או פרנסס או פרנצ'סקה או משהו כזה."
"והבחורה שדיברת עליה היא...?"
"ג'ויס."
"אה, כן. הבחורה הדכאונית." אמר ולא ידע מה אמר. "תגיד לי,
האדם הזה, הוא לא הברנש עם הפה הכי מלוכלך שפגשת?"
"...הוא מניו-יורק." משום מה זה נראה לי כמו הסבר.
"שיהיה."

התקדמתי לעבר הקבוצה שישבה על החוף. "לי!" צעק פייר, טכנאי
הקשר, כשהתקרבתי. "יש לך משהו מעניין לעשן?"
"אתה יודע שאני לא נוגע בזה." אמרתי.
"התכוונתי לסיגריות האלה ששולחים לך מהבית."
כשהגעתי לפה היו איתי שני קרטונים של נובלס. הצלחתי לשמור
עליהם זמן מסויים, אבל כמו כל דבר טוב - נגמרו. אז החלטתי
להפסיק לעשן וזהו. "מצטער. אבל יש לי גולואז אחת של דולף אם
אתה רוצה." הורדתי את הסיגריה מהאוזן וזרקתי לו אותה. פייר תפס
אותה מהאוויר והוציא זרד בוער מהמדורה בשביל להדליק אותה.
"מתי אתם נוסעים ללודג' של הנרי בשביל להביא אספקה?" שאל
כריסטיאן.
"מה חסר?"
"אני חייב דלק בשביל הגנרטור." אמר פייר. "עומד להיגמר, ובלי
גנרטור אין לנו מכשיר קשר ובלי זה אין... ובכן, אין קשר."
"עוד משהו?"
"בטריות, סיגריות, עיתונים..." המהם כריסטיאן. "הדברים
הרגילים."
"תעשו לנו רשימה, וכדאי שיהיה לכם כסף." רטן אדם. "אנחנו לא
בנק."
"אוקיי אוקיי, לא צריך להיות כזה אמריקאי עצבני מניו-יורק."
רטן כריסטיאן.
"אם כבר מדברים על בנק, מצאת את האוצר שלך?" שאלה הבחורה ששמה
היה פראן או פרנסס או פרנצ'סקה. אני לא זוכר אותה בבהירות. היא
לא העבירה הרבה זמן במפרץ, אולי שבוע, לפני שהמשיכה בטראק שלה
לאורך החוף. אני זוכר שלא אהבתי אותה. פראן היתה מתנה מאת
אלוהים למין האנושי וגם לעצמו, אלא שאף אחד חוץ ממנה לא ידע את
זה. גם כריסטיאן לא ממש הסתדר איתה. "נמאס לי מכם ומהבדיחות
שלכם." הוא אמר בזעף. "אתם עוד תראו."
"העיקר שתזכור את החברים שלך כשתהיה עשיר ומצליח." אמרה פראן,
הסרקזם בקולה חותך.
"העניין הוא לא להיות עשיר ומצליח." מלמל כריסטיאן. "העניין
הוא לחפש."
"טיפש." אמרה פראן בבוז, ושחררה נשיפת-צחוק שנועדה להישמע.
בעיניה העניין היה מאוד ראוי לזלזול, והיא הייתה מהטיפוסים
שדברים ראויים-לזלזול, אסור להם שיעברו בשקט או ללא התייחסות
מצידה. הגיחוך שלה עשה לי בחילה. ג'ויס ישבה ליד אדם,
בריחוק-מה משאר הקבוצה. ראיתי את צדודיתה המטושטשת על ידי
המדורה מופנית בחדות לעבר פראן, ואחר כך בחזרה אל מרחבי הים
הכהים.
"פראן?" אמרתי לה.
"מה?"
"כשאת צוחקת, כל העולם צוחק." אמרתי בשקט. החיוך שלה התרחב.
"וכשאת צוחקת, השיניים שלך נראות כמו זונות במומבסה." המשכתי.
"אחת לבנה, אחת שחורה, אחת צהובה, וכולן נגועות."
החיוך שלה נגוז. כולם פרצו בצחוק. פראן (או פרנסס או פרנצ'סקה)
ישבה קפואה, בעיניה מבט של הלם, שהתחלף לאיטו בעלבון, שהתחלף
במיאוס מתנשא. היא סיננה לעברי צליל נחשי-משהו מבעד
לזונות-מומבסה שלה, לפני שקמה ועזבה בתנועות הפגנתיות.
"לי, merde שכמוך," אמר פייר בצחוק. "אני תכננתי לזיין אותה."
לפייר היה קול עדין, כמעט נשי, וצחוק מצלצל ומתגלגל.
"ענק, לי," התפתל כריסטיאן. "ענק. תזכיר לי לנסוע למומבסה.
מאיפה הבאת את זה?"
"אני לא אוהב טיפוסים כאלה." אמרתי.
"גם אני לא." הצהירה ג'ויס. גם היא חייכה עכשיו. "ואני הולכת
לישון." היא קמה וניערה את החול ממכנסי השרוול שלה. "לילה
טוב." אמרה, והלכה לכיוון המאהל.
"חלומות מתוקים, ג'ויס." קרא אדם אחריה.



כריסטיאן הגיע אלינו חודש או חודשיים לפני כן, בחיפוש אחרי
אוצר טבוע. אני ופייר פגשנו אותו לראשונה באחת מנסיעות-האספקה
השגרתיות אל הלודג' של הנרי. היינו עסוקים בהעמסת הציוד על
הווידו-מייקר וקשירתו כדי שיעמוד בנסיעה הקופצנית בחזרה למפרץ,
כשהנרי הופיע עם כריסטיאן לצידו. הניגוד ביניהם היה בולט: הנה
איזה ילד בלונדיני בגובה מטר שישים, עם פרצוף תמים ואף מתקלף,
ולצידו הנרי - כושי ענק עם מבנה גוף של מיכלית-נפט, פלוס
מגבעת-פאנאמה דרמטית ואקדח הסקופילד הענק בחגורת-הכדורים, נראה
כמו דמות מתוך סרט הרפתקאות קיטשי והרי זה בדיוק מה שאנשים
הגיעו לפה בשביל לראות. והנרי שיחק את המשחק עד הסוף. מדי פעם
היו מגיעות אל הלודג' קבוצות מאורגנות של תיירים, בדרך כלל
אמריקאים או אירופאים עשירים שהיה להם הכסף לשלם על נוחות
וביטחון יחסי של טיול מאורגן כזה. לכבודם הנרי היה משלים את
הופעתו במחרוזת של משהו שנראה כמו טפרים של אריה, גדולים
ומעוקלים, וסכין חורש ענק שאותו הנרי נופף סביבו באוויר כמו
להטוטן. התיירים היו שומעים ממנו הרצאות על ההיסטוריה של האזור
שסוע-המלחמות, על ציד בלתי-חוקי ומהפכות ומהפכות-נגד, ואחר כך
מצטלמים איתו, וכשיציגו את אלבום התמונות לחברים שלהם בבית הם
יספרו על צייד-הגולגלות האותנטי שנלחם בלוחמי גרילה ונאבק
באריות בידיים חשופות, ואחר כך לחץ להם את היד. והנרי היה
מצטלם ומחייך חיוך מבהיק מאוזן לאוזן של פרצופו השחור והמצולק,
וזוקר את אגודלו כלפי מעלה במחווה עצומה של חיוב  (הילידים פה
התאפיינו באצבעות ארוכות נורא, כולל האגודלים שלהם). והוא ידע
לצחוק בקולי קולות ולנופף לנו לשלום כשהיינו נוסעים מן הלודג'
עם האספקה; אבל מעבר לסיפורים האינסופיים שלו, לעיתים רחוקות
הוא היה מדבר ממש.
"אלה החבר'ה של ווילדרנס-קורפוריישן." אמר הנרי לכריסטיאן בקול
בס מהדהד ונמוך מים המלח, ואז טפח על שכמו ופנה לאחור, לשבת על
מרפסת הלודג' עם המבקרים שלו ולעשן סיגר בגודל של הונדורס.
כריסטיאן הציג את עצמו במבוכה ושאל אם אנחנו אחראים על תפעול
תחנת-הניטור במפרץ. הוא גרר איתו את ציוד הצלילה שלו, וביקש
טרמפ. כריסטיאן ראה שפייר לובש סרבל-מכונאים והבין מיד שהוא
מטיס מטוסים קלים, ופייר התלהב כל כך לפגוש חבר לשיגעון-התעופה
בחלק נידח זה של היבשת, שהחליט בו-במקום לאמץ את כריסטיאן בתור
חבר ולהביא אותו איתנו אל החוף. כשעזבנו הנרי נופף לנו לשלום
והוסיף קריצה ממזרית לעברי. אחרי הכול, הנרי התפרנס מחלומות על
אוצרות אבודים בסגנון זה, ואת רוב חייו העביר בחיפושים דומים.


האוצר של כריסטיאן אמור היה להיות טבוע איפשהו בשונית
האלמוגים. לטענתו הוא ראה מסמכים, תיעוד שחברות הסחר הגדולות
שמרו, שהוכיח באופן חד-משמעי שספינה שהובילה משלוח עצום של
זהב, תבלינים ושנהב שנבזזו לאורך חופי היבשת, טבעה באיזור
המפרץ מול חופי אוקאלוס לפני הרבה שנים. המיקום המדוייק נותר
בגדר תעלומה. הוא סיפר לנו את הסיפור עם תחילת הנסיעה והופתע
לשמוע שאיש מאיתנו לא שמע על אוצרות טבועים במפרץ.
"אבל היי, לא מזיק לנסות." אמר פייר במהירות למראה מבט האכזבה
שהתפשט על פניו של כריסטיאן. "יש המון סיפורים כאלה באיזור
הזה. חלק מהם חייב להיות נכון." סיפרתי לכריסטיאן על דולף ועל
שון, מדריך הגלישה, שנמצאים במפרץ כבר שנים ובטח שמעו משהו.
הוא נראה מעודד.
לאורך הדרך חזרה, פייר וכריסטיאן היו שקועים בשיחה נלהבת על
מטוסים ותעופה ואווירונאוטיקה, עד שכריסטיאן שאל אם פייר יוכל
אולי לסייע לו בחיפושים באמצעות ביצוע סיורים מהאוויר, מעל
לשונית. רק אז הבנו שהוא חושב שיש לנו מטוס קל, כמו לתחנות
ניטור אחרות, גדולות ומרכזיות יותר, כמו בטנזניה או בסרנגטי.
זה גרם לפייר לפרוץ בצחוק.
"אתה חושב שיש לנו אולטרלייט?"
"מה, לא?"
"מה פתאום! אתה לא שם לב באיזו גרוטאה אנחנו נוסעים? הבוס קורא
לטנדר הזה 'ווידו מייקר', אתה יודע - יצרן האלמנות... אני חושב
שאנחנו התחנה עם הכי פחות תקציב בכל מערך-השטח של וויל-קו. וגם
מהמעט שיש לנו, הרוב הולך על שוחד לפקידי המחוז בשביל שייתנו
לנו להמשיך לעבוד."
"אבל... אתה מכונאי מוטס, לא?"
"גם עליו עבדו." אמרתי לכריסטיאן. מבט האכזבה שהתפשט על פניו
היה קורע-לב. "וויל-קו. העסיקו אותו בטעות בשביל לטפל בפייפרים
שאין לנו פה. היית צריך לראות את הפרצוף שלו כשהוא הגיע אלינו
וראה איך אנחנו עובדים..."
"אז עשו אותי טכנאי-קשר, במקום זה." השלים פייר.
כריסטיאן אולי נראה מאוכזב, אבל רק נראה. מחפשי-אוצר רציניים
לא נרתעים כל כך מהר. גם התגובה המזלזלת של שון - טיפוס
בלתי-רומנטי על אף חזותו השזופה והמקועקעת - לא הרתיעה אותו;
וגם לא הינד-הראש הציני של דולף והאזהרה החריפה מפני
חיפושי-אוצרות באיזורים האלה.
"הנרי הכניס לך את זה לראש?" שאל דולף. "תשמע לי, ילד. ההנרי
הזה נלחם בצד המפסיד של מלחמת האזרחים, ולפני זה הבריח נשק
לקבוצות הגרילה מעבר הגבול ואז הפך את עורו ועזר לממשלה לצוד
אותם כמו חיות, ולפני זה נלחם עם לגיון הזרים באלג'יר
ובהודו-סין, ועם צ'ה-גווארה, ואלוהים יודע איפה עוד, ואם תחפש
מספיק אחורה בטח תראה אותו נלחם יחד עם שאקה-זולו נגד
הקולוניאליזם."
"אבל הנרי לא אמר לי כלום חוץ מלהפנות אותי אליך." התעקש
כריסטיאן. "אני בסך הכול מבקש לעבור על המפות שלך, לעשות כמה
צלילות..."
"אתה לא צריך לבקש, ילד, אני לא החוק פה, וכל עוד אתה מתאם
איתי את הפעילות שלך ולא פוגע באקולוגיה התת-ימית אתה מוזמן
לעשות מה שבא לך. רק אל תבוא אליי בטענות אחר כך."
"למה אתה חושב שהנרי הסית אותו?" שאלתי את דולף לאחר מכן. דולף
נאנח. "הנרי הזה, הוא לא מסוגל סתם לנהל את הלודג' שלו בשקט
ותמיד דוחף למבקרים שלו סיפורים."
"אולי זה מה שהם מצפים ממנו."
"אולי. ואולי הוא כל כך אוהב מטרות אבודות, שהוא חייב להתעקש
להחזיק אותן בסביבה, חיות ובועטות."



באותו לילה שאחרי הסיפור עם הצב, החלטתי לישון באוהל-המעבדה.
חששתי מאיזו פעולת נקם ילדותית מצד החבר'ה של שון - אולי ינסו
להפיל לנו את אחד האוהלים או לגנוב משהו. הבחור גלוח-הראש
שרבתי איתו נראה כמו טיפוס פראי ואי אפשר היה לצפות את
תגובותיו.
התעוררתי באמצע הלילה כשמישהו הסיט את יריעת האוהל ונכנס. "אתה
ישן?" שאל קולה של ג'ויס.
"לא." שיקרתי. נאבקתי להשתחרר משק-השינה והדלקתי את הנורה
החשמלית.
"אני מצטערת." לחשה ג'ויס. "אני לא יכולה לישון. רציתי לדבר עם
מישהו."
"את תמיד יכולה לדבר איתי." אמרתי בגולמניות.
היא התיישבה על מיטת השדה של אדם, שהעדיף לנצל את לילות הקיץ
הלוהטים כדי לישון על החוף.
"למה אתה חושב שהוא עשה את זה?"
"מי?"
"הבחור הגבוה היום. הגולש. זה שהיכית."
"הם רצו את השריון של הצב. יש כאלה שאוהבים טבע ויודעים להעריך
אותו, ויש כאלה שלא. זה כמו שיש כאלה שלא מסוגלים לאכול בשר,
ויש כאלה שכן."
"אבל הוא חיפש סיבות לריב, בכוח. הוא ניסה להכות אותך. למרות
שלא עשינו לו כלום."
"האמת שאדם היה קצת בוטה."
"אבל לא ברצינות. לא מרוע."
חשבתי על זה קצת. "יש אנשים רעים."
"אני שמחה שאמרת את מה שאמרת לבחורה ההיא. זאת שהייתה עם פייר.
היא הייתה מגעילה לכריסטיאן." היא חייכה. "למרות שבאמת לא היית
חייב להיות כל-כך גס."
"תראי, ג'ויס... אני לא חושב שכריסטיאן נעלב ברצינות. כלומר,
היא אולי לא הייתה נחמדה, אבל אנשים אומרים דברים כאלה בצחוק.
בשביל לחפש נושא לשיחה. זה לא מרוע-לב."
"אבל זה כל-כך חשוב לו. לכריסטיאן, אני מתכוונת. אתה צריך פעם
לבוא לראות אותו כשהוא צולל, כשהוא עובר על המפות ומנסה למצוא
את האוצר שלו. זה כמו פייר, כשהוא מדבר על החלום שלו להיות
טייס. לא צריך לפגוע במישהו דווקא דרך הדבר שהוא הכי אוהב."
"אני לא בטוח שאני מבין." אמרתי. היא צחקה. "אתה חושב כמו
סוס."
"מה זאת אומרת?"
"כמו סוס שהלבישו לו על הראש מתקן כזה, שחוסם לו את הראייה
משני הצדדים. כדי ששום דבר לא יפריע לו בכביש שלפניו. אתה מבין
למה אני מתכוונת?"
"אומרים לי הרבה שאני טיפוס אנליטי. פדאנט אפילו..." ניסיתי
לנסח את זה כאילו לא אכפת לי, אבל משהו בשיחה הזאת גרם לי
להרגיש אידיוט. מגושם. כמו בול עץ, שמנסה לנהל שיחה עם חלקת
מרגניות.
"כנראה שאני סתם מדברת שטויות." אמרה ג'ויס. "לפעמים אני רגישה
יותר מדי."
"רוצה להישאר לישון כאן?" העזתי לשאול.
"תודה. לא רציתי להפריע לך. פשוט לא בא לי להיות לבד עכשיו."
"גם לי לא."
שכבתי בלי לזוז בשק השינה שלי כמעט עד הבוקר, מאזין לנשימותיה
הקצובות ולא מעז להירדם.



אבל היא כן רצתה להיות לבד לאחר מכן, ובימים שאחרי הסיפור עם
הצב קשה היה לדבר אליה. המלנכוליה שלה החריפה והיא לא רצתה
לדבר הרבה. מדי פעם הייתה נוסעת לסיורים עם אדם וגם אליו לא
דיברה הרבה. הוא האשים בזה את הקללות שנפלטות לו כל הזמן,
ונשבע להיגמל, ולא הצליח להציג אפילו התקדמות סימבולית.
כשהייתה הולכת לשחות הייתי משגיח עליה מרחוק או מבקש מכריסטיאן
שיתלווה אליה, משום שהזרמים במפרץ היו בלתי צפויים לפעמים
ויכלו לסחוף אותך אל מתחת לפני המים.
בוקר אחד קמתי מוקדם וטיפסתי על הרכס בשביל למלא דו"ח מעקב
לגבי הנשרים שקיננו שם. זה לקח לי כמה שעות. כשירדתי בחזרה
לתחנת הניטור חיפשתי את אדם בשביל לנסוע ללודג' להביא אספקה,
ואז ראיתי את פייר מתקרב בריצה לאורך החוף.
"לי!" הוא צעק, "יש לך באוהל ערכת עזרה ראשונה?"
ראיתי מהבעת פניו שמשהו נורא קרה. מיד חשבתי על ג'ויס.
"מה קרה לה?" צעקתי.
"מי? לה?"
"ג'ויס! מה קרה? מה היא עשתה?"
"על מה אתה מדבר? שום דבר לא קרה לג'ויס. זה כריסטיאן."
מסתבר שהחששות שלי מפני פעולת-תגמול היו מוצדקים. כריסטיאן יצא
לערוך אחת מהצלילות שלו עם גלאי מתכות בחלק הרחוק של החוף.
כשהוא יצא מהמים חיכו לו החבר'ה מפרשת הצב: זכר-אלפא והחבר
שלו, הנמוך עם הבנדנה, וכנראה עוד כמה. הוא לא רצה לפרט ואנחנו
לא רצינו לחקור, אבל הפנס הגדול על העין שלו דיבר בעד עצמו.
"פאק איט!" צעק אדם והתהלך על החול הלוך חזור. "בני זונות, בני
זונות מחורבנים. לי, אני ואתה הולכים לשם לשבור להם את כל
העצמות."
"אדם, תירגע בבקשה." אמר פייר בפיכחון, בקולו העדין והמוסיקלי.
"תחשוב בהיגיון. תשאיר לדולף לטפל בזה."
"פא..."
"ותפסיק לקלל." פייר מרח בזהירות איזו משחה על הפנס של
כריסטיאן. ג'ויס התנשמה בכבדות.
"למה הם עשו את זה?" היא שאלה. "למה?"
"כי הם חיות, לא בני אדם, והם לא צריכים סיבה!" התיז אדם.
"והבני-זונות ישלמו על זה. אני מבטיח לכם אישית." התקרבתי
ולחשתי לו "אדם, למען השם, תפסיק עם זה."
"אתה מתכוון לעבור על זה בשתיקה?" שאל אדם בזעם. "אתה?"
"תסתכל על ג'ויס. אתה לא רואה שזה מטריד אותה?"
ג'ויס עמדה ללא תנועה ומבטה שוטט בקדחתנות מפייר, לפניו של
כריסטיאן המסכן, אליי. היא המשיכה להתנשם, נשימות כבדות,
עמומות. לא היה לי ספק שהיא עומדת לחטוף איזשהו סוג של התקף.
"מה הוא עשה להם? למה?" קולה רעד.
"שום דבר. יצאתי מהמים, ניגשתי אליהם להגיד שלום..." אמר
כריסטיאן בשקט.
"פשוט החטיפו לך?" שאל פייר.
"הם אמרו משהו על זה שאנחנו הזמנו את זה. דיברו על העובדים של
ווילדרנס..."
"הם רצו לסגור חשבון על המכות שהם חטפו מלי, אבל לא היו להם
ביצים לבוא ולעשות את זה כמו שצריך." אמר אדם. "מילא אם היו
קופצים עליי, או על לי, או על דולף, אבל כריסטיאן שבכלל לא
עובד אצלנו ולא עשה להם שום דבר...נבלות, חלאות-אדם חסרי כבוד,
מזדיינים עם האמהות..."
"אדם, שתוק!"
"פאק איט!"
"לא עשינו להם שום דבר רע." אמרה ג'ויס. "אף פעם." הרגשתי שהיא
מנסה לבטא משהו שהיא בעצמה לא יכלה לנסח. כמה חסר טעם ולא-צודק
היה כל זה, כמה זה חורה למי שלרוע מזלו ניחן באותה רגישות
ותחושת-צדק חסרת-פשרות.

נסענו למחנה של שון. דולף רתח. הוא הזכיר לשון שהוא עושה לשון
טובה שהוא ממשיך להפעיל פה את העסק שלו; שאם יקרה פה משהו אז
זה הוא, דולף, שיצטרך לתת דין וחשבון לממונים עליו בוויל-קו.
ולרשויות, ושהוא לא מוכן שיקרו פה דברים כאלה, ושהוא רוצה
שמישהו ישלם. שון טען שהחבר'ה שלו אומרים שזה לא הם, ושאנחנו
מאשימים אותם בלי הוכחה, ובכל מקרה הבחור שנפגע הוא לא
מהעובדים של דולף והוא, שון, לא יכול וגם לא צריך לקחת אחריות
על כל שטות שהמטיילים ששורצים על החוף עושים. דולף התחיל
לצעוק, מעולם לא שמעתי אותו צועק אחרי או לפני הפעם הזאת,
והתחיל לצייר תרחישים בסגנון 'בעל זבוב'. שון ניסה להרגיע
אותו. אדם חזר מספר פעמים על צירוף המילים החביב עליו. את
הזכר-אלפא והחברים שלו לא ניתן היה לראות בשום מקום. בסופו של
דבר הגענו להבנה הדדית: כולם כועסים מאוד על כולם ואף אחד לא
יכול לחשוב על משהו לעשות בקשר לזה. כשחזרנו כריסטיאן היה מאוד
נבוך וביקש להפסיק לעשות מזה כזה עניין, הוא בסך הכול חטף
אגרוף אחד בינוני וזה לא סוף העולם.



בימים שבאו לאחר מכן, הדיכאון של ג'ויס החמיר. היא הפסיקה כמעט
לדבר. הייתה נשארת ערה במשך ימים רצופים ואחר כך ישנה יממה
שלמה, לבדה על החוף. כמעט לא אכלה. התחילה לעשן את הסיגריות
האירופאיות החריפות של דולף בקצב של שתי קופסאות ליום, וביום
שלמחרת הייתה משתעלת בלי הפסקה ומטיפה לכולם להפסיק לעשן.
בערבים, כשהיינו מדליקים את המדורה, לא יכולנו למצוא אותה
בשביל שתבוא לשבת איתנו. את רוב זמנה היא בילתה בשיטוט על החוף
והתבוננות בגלים. פעם אחת ראיתי אותה מבצעת את הטקס שבו היא
הייתה עומדת ללא תנועה, בעיניים עצומות, ונותנת למי הגאות
להציף את קרסוליה ואת ברכיה; אלא שפתאום היא התחילה ללכת מתוך
טראנס, כמו סהרורית, בקו ישר אל תוך הגלים, כאילו בכוונתה
להמשיך לצעוד עד לקצה האוקיינוס. אני זוכר ששמטתי את המבחנה עם
דגימת-האצות שבה התעסקתי באותו רגע, צעקתי משהו ורצתי לעברה,
ואדם שהיה לידי רץ בעקבותיי, ועד שהגענו לשפת המים היא כבר
הייתה עמוק במי המפרץ והגלים ליטפו את צווארה. צעקתי שוב והיא
נראתה כאילו התעוררה מחלום, והביטה בחזרה אליי ואז שוב אל
מעמקי הים ושוב אליי; ובמשך זמן שנראה כנצח הרגשתי כאילו אני
לא זז בתוך המים ולא מצליח להתקרב אליה וזה היה כמו חלום רע.
ואז היא התחילה ללכת בחזרה אלינו, ראשה שמוט ומובס. רציתי לחבק
אותה אבל היא לא נתנה לי לגעת בה. אדם נשך את שפתיו.



"בוס," אמרתי לדולף, "אתה חייב להגיד לי מה לעשות."
"אני ביולוג, לי. לא פסיכיאטר."
"זה כבר לא סתם דיכאון. משהו קורה לה."
"נו שיט." הוא הניד בראשו בעייפות. "בשביל זה לא צריך להיות
פסיכיאטר."
"מה עושים?"
"לי, הסיבה שאני עובד עם צורות חיים כאלה - " הוא הרים לגובה
הפנים את צלוחית הדגימות שהחזיק ביד אחת, ואת התמונות שעקבו
אחרי הקורמוראנים ביד השנייה - "היא שאני לא רוצה, לא יכול ולא
צריך לעבוד עם בני אדם. אל תשאל אותי מה עושים. תשאל את עצמך
מה עושים. ממילא, אתה היחיד שיכול לפתור את זה."
"מה זאת אומרת?"
"אתה אוהב אותה, לא?"

בלודג' היה רופא. ביקשתי מג'ויס להתלוות אליי, בתואנה שאני
צריך מישהו שיתרגם לי איזה טופס הזמנה; היא משכה בכתפיה ולא
אמרה דבר. נסענו בשתיקה עד ללודג'. כשהגענו לשם, מילאה את
המקום קבוצה של מטיילים באיזה ספארי מאורגן לאורך החוף;
כשנכנסתי לאולם הקבלה של הלודג' הם היו ישובים בחדר האוכל,
מאזינים אחוזי חיל ורעדה לאחד הסיפורים של הנרי. הסתבר שהרופא
לא היה. מי שכן היה שם זה איזה מחליף, כושי נמוך עם שיניים כמו
זונות במומבסה, שנראה יותר כמו רופא אליל ואחרי האזנה ארוכה
להסברים הבלתי-מדעיים שלי - הסכים בטובו לקחת דגימת דם.

כשיצאתי החוצה ראיתי את ג'ויס יושבת על מכסה המנוע של הטנדר.
את הרגע הזה אני זוכר, והוא חרוט בדמיוני בבהירות רבה ממש כמו
הציור הזה שמולו אני ואדם עומדים עכשיו, פה בפיפת' אווניו. אני
זוכר שזה היה יום חם מאוד, והשמש כבר התחילה את מסעה למטה ומשב
פתאומי של רוח-ים אפף אותנו. היא ישבה על מכסה המנוע, רגליה
מקופלות תחתיה; דמות דקיקה ועדינה בתוך הגסות המאובקת של כל מה
שהקיף אותה, והשיער הנחושתי שלה התרומם ברוח. היא ישבה בגבה
אליי ופניה היו מופנים לעבר רכס-החוף המצוקי שמאחוריו היה מפרץ
אוקאלוס, והים.
ואז שמעתי קריאה. זוג מבוגר, כנראה בעל ואישה, שללא ספק נמנו
על קבוצת המטיילים שבאה לפגוש את הנרי - עמדו על מרפסת-העץ
שבחזית הלודג'. שניהם היו גבוהים וחטובים, בריאים-למראה, מן
הסתם צעירים לגילם. פניו של הגבר היו נחושות מאוד, עם עיניים
חודרות, תווים חדים, קמטים של שמש ורוח, ושיערו היה כמעט באותו
גוון נחושתי של ג'ויס אבל דהוי יותר ומאפיר פה ושם. האישה לבשה
שמלה כחולה, ושיערה היה בהיר מעט יותר, לא התנוצץ כמו אש אלא
כמו קרני השמש בבוקר מעל המים של השונית. האישה הייתה זו
שהשמיעה את הקריאה; היא עמדה על המרפסת והביטה לעבר ג'ויס וידה
האחת קפאה על פיה, בהפתעה או אפילו תדהמה. היא אמרה משהו בשקט
לבן-זוגה והוא שלח מבט ספקני לעבר ג'ויס. לא יכולתי להבין מה
הם רוצים.
שניהם ירדו מהמרפסת אל מגרש החנייה, צעדו לעבר הווידו-מייקר
ונעצרו מול ג'ויס. במשך כמה שניות שלושתם החליפו מבטים בשתיקה,
ונראה היה כאילו בדרך מופלאה כלשהי, המחשבות עוברות ביניהם בלי
מילים; ואז האישה חייכה חיוך של עצב, שלחה יד וליטפה את לחיה
של ג'ויס, ואמרה משפט בשפה שמעולם לא שמעתי דומה לה. היא נצמדה
לבעלה, שהחווה בידו לעבר ג'ויס תנועת-פרידה שנראתה טקסית מאוד
אך בלתי מובנת לגמרי. ואז שניהם פנו בחזרה ללודג', ולא הביטו
לעברנו עד שנעלמו בפנים.
"מה זה היה?" שאלתי את ג'ויס.
"לא יודעת." אמרה, ועיניה היו מכווצות בהרהור.
"את מכירה אותם?"
היא לא ענתה.
"מה היא אמרה לך? באיזה שפה זה היה?"
"אני לא יודעת, לי." ענתה בפשטות. "סיימת פה?"
"כן..."
"אז בוא נחזור."
הנרי סיים את ההרצאה שלו ויצא בדיוק כשהתרחקנו משם, ובראי
ראיתי אותו מנופף לשלום כהרגלו. ידו האחת מנופפת, השנייה על
אקדח הסקופילד הענק, אבק הדרך אופף את מגפיו; וכמו בעבר הוא
שלח לי קריצה, כזאת קריצה של 'אני יודע משהו שאתה לא', אולי
אפילו של 'מה שאני שכחתי אתה בחיים לא תלמד' אם לא הייתה
טיפ-טיפה יותר מדי מסחרית.



כעבור כמה ימים - אולי למחרת, אולי כעבור שבוע, הכול היה כל כך
הזוי והיום והלילה התערבבו אצלי בחוסר-משמעות - ראיתי את השמש
זורחת מעל עמדת התצפית שלי על הצוק וקמתי לכבות את המדורה.
הגלים התנפצו למטה כנגד קיר-המצוק. היו חסרות לי עכשיו הנובלס
שלי. ידעתי שהימים פה ספורים.
בעטתי חול על שרידי המדורה והתחלתי לרדת מהצוק, כשהבחנתי בדמות
עומדת על קטע הרכס הצר כלהב שהזדקר במצוק תלול מעל הים.
קווי-המתאר הדקים, התנועות החינניות, ומעל לכל הילת האור
הנחושתי המחזיר את קרני הזריחה, הסגירו את זהותה. ג'ויס פרשה
את ידיה לצדדים, התמתחה, ועמדה שם כמו פסל יווני, נושמת
עמוק-עמוק את אוויר הים ואולי גם מצליחה סוף סוף לתרגם, לפענח,
את המסר הנואש שנשאה למענה רוח הים. הייתי מספיק קרוב אליה
בשביל לראות את הרוח עוברת דרך תלתלי-הנחושת שלה, הנוצצים כאש,
אבל איכשהו - גם לא מספיק קרוב כדי להגיע אליה בזמן או כדי
שצעקותיי יישמעו, ואולי לא ממש צעקתי אלא רק בתוך ראשי. רק
הייתי שם, כמו תפאורה, רץ ומחליק על צלע-הגבעה הסלעית, שומט את
התרמיל שלי ונותן לו להתגלגל למטה, יודע באופן כלשהו שנגזר
עליי לא להגיע בזמן.
בקלילות ובגמישות היא זינקה אל חלל האוויר, משתהה בו לשנייה
אחת קפואה, ואז חוצה אותו כלפי מטה כמו אחד השלדגים, היודע
בדיוק את יעדו ואת שבריר-השנייה שבו יתפוס אותו, ובפיתול זעיר
של כנפיו יגלוש מילימטרים מעל פני הים וינסוק בחזרה; אלא
שג'ויס לא הייתה שלדג. והנסיכה מאטלנטיס נבלעה לנצח בין
הגלים.



הייתה נסיכה שחיה על חוף הים בארץ רחוקה; ואילו בניו יורק היה
סוף החורף, והשלג המזוהם על המדרכות הפשיר לאיטו וזרם אל
הביבים. אני ואדם יצאנו מהגלריה לרחוב האפור. הרוח הייתה
מקפיאה. הלכנו קצת לאורך הרחוב. אדם התעניין כמה זמן אני נשאר
בעיר והציע שניפגש לארוחת ערב. אמרתי לו שאני חייב לטוס בערב
היום שאחרי כן. הוא התאכזב. רק מאוחר יותר כשחזרתי למלון שלי,
הבנתי מה הוא זומם.
התקשרתי לארץ והודעתי שאני חייב להישאר עוד יום אחד, שאני לא
מוכן לעזוב לפני שהכול יהיה חתום וסגור, שלא יוכלו לטעון אחר
כך שלא היה לנו ייצוג הולם בעיסקה, ועוד בלבולי-מוח בסגנון.
אחר כך התקשרתי לאדם. הכרחתי אותו להבטיח לי שלא יעשה כלום עד
שאנחנו לא נפגשים עוד פעם ומדברים על זה. "אדם, תקשיב לי
שנייה," אמרתי לו, "אתה לא יכול לטוס לאוקאלוס! תחשוב על זה
לרגע אחד. אתה לא קורא עיתונים? אתה יודע איזה מין ממשלה יש שם
היום? ואתה אמריקאי. אתה לא יכול פשוט לעלות על מטוס ולנסוע
לשם, יצטרכו לשלוח את המארינס להחזיר את מה שיישאר ממך!"
התשובה הייתה לא לגמרי בלתי צפויה: "פאק איט!!" עד שהטלפון
כמעט נורה לי מהיד. אדם אמר שהוא חייב לדעת. הוא הזכיר לי שאף
פעם לא מצאו את ג'ויס, עד היום, וטען שהציור הזה טורף את כל
הקלפים ושהוא חייב לדעת את האמת. ניסיתי להסביר לו שלא יכול
להיות לנו שום מושג, גם לא עם כל הקשרים שעוד נשארו לדולף
בווילדרנס, אם באמת מצאו משהו או לא. בטח ובטח לא אחרי שהשלטון
התחלף שוב בעוד מהפכה צבאית עקובה-מדם. הצבעתי על חוסר הסבירות
של האלטרנטיבה - שהיא שרדה את הקפיצה מהצוק בגובה עשרות מטרים,
מול העיניים שלי, הצליחה לשחות מתחת פני המים מבלי לנשום
והחליטה לברוח ולהיעלם לנו. הזכרתי לו את כל הזרמים
התת-קרקעיים במפרץ, איך אנחנו בעצמנו עזרנו למדוד אותם, ומקרים
דומים של אנשים שנעלמו במים ולא צפו יותר. עמדתי להתחיל לדבר
על כרישים. ואז קרה לי משהו שלא קרה לי מזמן - התחלתי לבכות.
לא יכולתי לומר יותר כלום, הגרון שלי פשוט נחסם, החזה התפוצץ.

שמעתי את אדם מתנשם מצידו השני של הקו וידעתי שגם הוא עובר
עכשיו רגע קשה. "אני חושב שהיא עושה לנו מבחן, לי." הוא אמר
בקול שבור. "היא מחכה שנבוא אחריה. אתה לא מבין? זה מתאים לה,
זה פשוט היא."
לא יכולתי להמשיך להתווכח איתו משום שיותר מכל דבר אחר, הייתי
רוצה גם להיות מסוגל לחשוב כך. אבל כנראה שמשהו אצלי התקלקל
ונשבר. ואולי אני באמת כמו סוס שחסמו לו את שדה הראייה
מהצדדים, כדי שיהיה יותר יעיל בכביש שמולו.

אדם ניסה, הוא באמת ניסה; אבל הוא עשה את הכול עקום - התקשר
למעסיקים שלנו לשעבר בוויל-קו. וביקש מהם לארגן לו אשרת-כניסה,
והודיע להם שאם זה לא יצליח הוא יגנוב את הגבול ברגל. שרף את
עצמו כבר בתחילת המבצע החשאי שלו. הם ראו בו איזשהו סוג של
מטורף יציב או סתם טיפש-לילה, לא רציני, ורק הודות לכך הסתפקו
בשיחת-אזהרה עם האף-בי-איי ולא עצרו אותו.
"כנראה שצדקת." הוא אמר לי בשיחת טלפון אחרי כן. "אבל שתדע לך
שאני עדיין מתכוון לנסות לאתר את הצייר, המילוש סברסקי הזה."
"פאק איט." אמרתי לו. והוא צחק.

כנראה שהוא היה היחיד מאיתנו שמילא את חובתו כלפי הנסיכה
מאטלנטיס. כשלעצמי, אני הולך לים מדי פעם; עוצם את העיניים
ועושה את עצמי כאילו אני מצליח לשמוע את קולות הגלים, את שירת
הים הגדולה, או מה שזה לא יהיה שכנראה מגיע רק לאוזניהם של
יחידי סגולה. אולי אותם יחידי סגולה שנאספו עד האחרונה שבהם אל
קרקעית האוקיינוס.
או שאולי לא.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תשאר פטיש,
אל תהיי לבושה,
איכלו ומיד
רגל קרושה.


ג'יי. די.
באפרינג


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/6/07 13:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה