ללכת לבית הספר עם חיוך על הפנים.
לפגוש את החברות עם חיוך על הפנים.
לבקש מההורים "תסיעו, תקנו לי" עם חיוך על הפנים.
לדבר בטלפון עם חיוך על הפנים.
לבוא למפגש משפחתי עם חיוך על הפנים.

כל כך הרבה חיוכים,
כל כך הרבה צחוק,
כל כך הרבה הבנה,
כל כך הרבה הגיון..
כל כך הרבה הקשבה,
כל כך הרבה עזרה,
כל כך הרבה אהבה,
כל כך הרבה בדיחות,
כל כך הרבה חיבוקים,
כל כך הרבה נשיקות,
כל כך הרבה יופי,
כל כך הרבה רעש...

וכל כך הרבה שקט,
וכל כך הרבה כאב,
וכל כך הרבה בכי,
וכל כך הרבה רוע,
וכל כך הרבה אכזבה,
וכל כך הרבה תקווה,
וכל כך הרבה...

כל כך הרבה עצב.
מוחבא. מוסתר.
מתחבא מאחורי הגיון.
מסתתר מאחורי חיוך.
מסתתר מאחורי קריצה,
אהבה, חום, חיבוק.

הבינה את כולם,
אבל האם כולם הבינו אותה?
שער שחור חלק, גולש, נעים למגע...
עיניים גדולות, עגולות, יפות, צבועות בכחול-ירוק,
כל כך יפה, הם אמרו...
למה לך לכאוב?
מאיפה כל הכאב הזה מגיע?

בום.

"היא הייתה מקסימה, כל הזמן שמחה, וצחקה"
"תמיד היה לה מה לומר"
"תמיד עזרה בזמנים הקשים"
"כל כך בוגרת, כל כך יפה, איך תמיד זה קורה לטובים ביותר?"

כשעוד הייתה,
כל הזמן חשבה: "למה כל הדברים הרעים קורים לי?"

אם הכאב רק היה נעלם,
אם הכאב רק היה הולך,
אם הכאב לא היה מתפשט, ומתפשט, ומתפשט...

אבל בעצם,

מה זו אשמתה שהיא נהרגה בפיגוע?

טיק
סוגרת את הטלוויזיה.
קמה מהספה באנחה גדולה.

"אח, מה קרה בזמן האחרון, שכל סרט הוא כזה עצוב...?"