היא שכבה במיטה וחשבה. למה? למה דווקא היא? למה דווקא לה? בבית
הספר היא מתנהגת כאילו החיים מושלמים, כאילו אין על מה לבכות,
כאילו אין ממה להתייפח. מוקפת בחברים בשיעורים, בהפסקות, מדברת
על כל מה שלא גורם לה לבכות: על בנים, על אופנה, יופי, טיפוח,
אבל אף פעם לא דיברה על עצמה.
תמיד חייה האישיים נשארו בגדר תעלומה בלבד, לחברות הקרובות
ביותר אפילו. אף פעם כשהייתה קטנה יותר חברות לא באו לישון
אצלה, תמיד היא ישנה אצלן, ויותר מתמיד כשהוריה נסעו מחוץ לארץ
והשאירו אותה בטיפולו.

אך היא לא יכלה לברוח, איכשהו היה לפחות לילה אחד שזה היה
קורה. היא הייתה הולכת לישון עם חיוך על הפנים, אחרי שקראה ספר
מעניין ובאמצע הלילה, בערך ב-3, כמעט כל לילה, הוא היה חוזר
ממסיבה כלשהי, מדי פעם אפילו עם כמה חברים, מתגנב לחדרה, ומבצע
את זממו.

כשהייתה קטנה, בערך בגיל 9, זה התחיל. היא לא הבינה מה הוא
רוצה, זה כאב, והיא בכתה, צרחה, הרביצה לו, אבל זה לא עזר. הוא
השתיק אותה, ולהורים בכלל לא היה אכפת. לאט-לאט, ככל שהיא
גדלה, היא יכלה לצעוק, אבל הוא גדל גם כן, ונהיה חזק יותר,
והכי חשוב- מפחיד יותר. הוא איים עליה שתשתוק, שלא תספר כלום
לאף אחד, כי אם כן - הוא יהרוג אותה.

יום אחד, החליטה לספר לחברתה הטובה ביותר על המקרה, רצתה
להוציא את כל שנות הסבל. כשחברתה באה אליה ללמוד למבחן, היא
סיפרה לה. היא הפצירה בחברתה לא לספר לאף אחד, כי אחרת הן כבר
לא יהיו חברות, ולא הסבירה מדוע.

כשהחברה התקשרה למשטרה וסיפרה להם והמשטרה באו לביתה של הנערה
למצוא אותו, הוא אמר לה: "הבטחתי, ואני אקיים". "למה התכוון?",
היא חשבה. לא הצליחה לישון בלילה, לא הצליחה לעשות כלום. כמו
משותקת, ישבה וחשבה. מה יקרה אם יצליח לברוח? מה יקרה אם
ישוחרר יום אחד? הפחד שיתק אותה.

כשיצאה מהבית ותפסה מונית, בקושי ידעה מה היא עושה, מה היא
רוצה מעצמה, אבל ידעה שזו הדרך היחידה. "קח אותי לגשר הזהב,
בבקשה", אמרה. כשגיחך הנהג, באומרו שאי אפשר לעצור באמצע
הגשר,
שלפה מכיסה שטר של 100, הושיטה את ידה, ואמרה: "בבקשה". במבט
עצוב, כאילו ידע על הכול, הסתובב הנהג בחזרה, והחל לנסוע. הגשם
ירד, הכביד על לבה אף יותר, גשם זלעפות, מבול. "את בטוחה שאת
רוצה לרדת, ילדה יפה?" הפציר הנהג. "תודה", אמרה, והניחה בידו
את השטר הירוק.

כשראו את הנערה היפה, השקטה והעצובה עומדת על קצה הגשר ומסתכלת
למטה, פתחו חלק מהנהגים את חלונותיהם, התחננו בפניה שתיכנס
לאוטו, שלא תקפוץ, הם יחזירו אותה הביתה. חלק אף עצרו את
מכוניתם והתכוונו לצאת. כשראתה את הבלאגן שנוצר סביבה, הבינה
שזה עכשיו - או לעולם לא.
הסתכלות למטה, עניין של שניות שנראה כמו נצח וצניחה ארוכה
ושלווה. כל הרעש, כל הגשם, כל הבלאגן הפך לשקט. שקט יפה, עדין,
שלווה. סוף-סוף שלווה.

היא לא יכלה יותר לדבר עם חברותיה על בנים, איפור, טיפוח
ויופי, היא לא יכלה יותר לישון אצל חברות, היא לא יכלה יותר
לצעוק, היא לא יכלה יותר להוציא קול או אפילו נשימה, אך לפחות
הייתה לה מעט שלווה.
היא הייתה נערה שקטה, עם חיים טובים. או כך לפחות חשבו.