להלן מדריך השאלות שאסור לשאול אותי. נא לקרוא היטב, להפנים
ולא לשאול אותי לעולם. המדריך כולל כמה שאלות שאני שונאת
במיוחד. כולן שאלות שיש לי תשובה עליהן ,אבל אני לעולם לא אוכל
להגיד אותה. מיד תבינו למה.
שאלה מספר אחת - שאלה שאוהבים לשאול הדודים וכל מי שגר באיזו
עיר גדולה: לאן אתם יוצאים בערבים? (הבהרה: הנשאלת גרה בישוב
קטן).
התשובה האמתית: אני לא יוצאת בערבים. לא, פשוט לא יוצאת. לא
אוהבת לצאת. לא אוהבת מועדונים, לא אלכוהול, לא סיגריות, לא
רעש ולא אנשים.
התשובה הנאמרת: אה... יש כל מיני אפשרויות. לפעמים מתארגנים עם
מכונית ויוצאים לסרט, לפעמים הולכים לישון אצל מישהו, לפעמים
הולכים לאחד מבתי הקפה בישוב. (ושאר גמגומים שכאלה).

שאלה מספר שתיים - שאלה שאוהבים לשאול בני גילי: מה את עושה כל
היום בבית? את לא משתעממת?
(הבהרה: הנשאלת פרשה מבית ספר, כך שיש לה הרבה זמן חופשי. כמו
כן היא לא בשום חוג ולא בתנועת נוער ולא רוצה להיות).
התשובה האמתית: כן, קצת משעמם לי. האמתי שזה לא סתם שעמום, זה
דיכאון. אני פשוט לא יוצאת בכלל מהמיטה, לא עושה עם עצמי כלום,
מעבירה את ימיי בבטלה נוראית. רוב שעות היום אני צופה
בטלוויזיה וכשאני לא עושה את זה, אני פשוט חושבת מחשבות
נוראיות, אבדניות בדרך כלל.
התשובה הנאמרת: ממש לא. אני נורא נורא עסוקה. אפילו יותר
מכשהייתי בבית ספר, שלשם, דרך אגב, אני בכלל לא מתגעגעת. אני
לומדת בעצמי לבגרויות וזה קשה ולוקח הרבה זמן ואני גם עובדת
המון, בגלל זה לא כל כך יוצא לי לפגוש חברים. ואני גם עושה
דברים למען עצמי, דברים שתמיד רציתי לעשות. למשל סתם לבחור יום
ולנסוע לטייל לבד. נשמע כיף, נכון? זה מאוד כיף. ובכלל, טוב לי
עם החופש הזה, לא להיות שייכת לכלום, רק לעצמי.

שאלה מספר שלוש - שאלה שאוהבים לשאול המבוגרים, בעיקר הסבתות:
מה תהיי כשתהיי גדולה? או בניסוח של סבתא דבורה: את עדיין
מתכננת להיות פסיכולוגית? (הבהרה: הנשאלת מעולם לא תכננה להיות
פסיכולוגית, לא רופאה, לא עורכת דין ולא כלום).
התשובה האמתית: מה אני אהיה? אני חושבת שאני אהיה מאלה שפורשים
מהחברה והולכים לגור באיזו חווה מבודדת, הרחק מכל אדם. שם אני
אגדל את הכבשים שלי בשקט, בלי אף אחד שיפריע לי. יהיה לי גם
כלב, אולי שניים, אבל לא יהיו מים זורמים ולא יהיה חשמל ולא
יהיה אישור לאף אחד להיכנס או אפילו להתקרב, חוץ ממני, אלא אם
כן הוא יהיה בסכנת חיים ואני אהיה במצב רוח טוב באותו יום
ואסכים לעזור לו. אולי אני סתם אנדוד לבדי ממדינה למדינה במזרח
הרחוק, מין טיול-אחרי-צבא בלתי נגמר, ואעבוד בעבודות מזדמנות
רק כדי לממן את האוכל שלי. או שאולי, מה שהכי סביר, אני פשוט
לא אעשה כלום. אמשיך לגור עם ההורים כל חיי, ולבסוף אירש גם את
העסק, סתם כי זה הדבר שהכי קל לעשות.
התשובה הנאמרת: כן, כן, פסיכולוגית, אני חושבת שכן, נשמע
מעניין, לא? אולי אני אלמד משהו אחר, עוד לא החלטתי ממש.

שאלה מספר ארבע - שאלה שאוהבים לשאול כל מי שלא יודע שפרשתי
מבית ספר, כי אם הוא ידע הוא יחטוף שבץ וימות (או במילים
אחרות: הסבתות הפולניות שלי): מה נשמע בלימודים? ספרי לי, מה
את לומדת בספרות עכשיו. ובתנ''ך? ובלשון? ובהיסטוריה? (הבהרה:
סבתה של הנשאלת היא למרבה הצער מורה לספרות, תנ"ך, לשון
והיסטוריה, כך שלפני כל ביקור אצלה צריך לעבור על המחברות
הישנות ולהיזכר, כי אי אפשר לרמות).
התשובה האמתית: פרשתי מבית ספר! זהו, די, חלאס עם השאלה הזאת.
סבתא, אני פרשתי מבית ספר ומזמן. למה? ככה! כי היה לי שם רע!
ממש ממש רע! אני לא צריכה לספק לך הסברים. אני עושה את מה שטוב
לי לעשות! רגע, סבתא, לא, לא, זה היה בצחוק, אל תמותי, בבקשה.
כן, זה היה בצחוק. כן כן, אני עוד בבית ספר. תלמידה מצטיינת,
כמובן. בטח, אני אהיה פסיכולוגית. ברור. אפילו רופאה. בטח. מה
שתגידי.
התשובה שנאמרת: בסדר, בסדר גמור, מעולה אפילו. בספרות? אה...
אני לא כל כך זוכרת, פשוט לא הייתי בשיעור האחרון, קצת לא
הרגשתי טוב. לא סבתא, אני לא חולה. אני בסדר. אני ממש בסדר.
לא, אין צורך ברופא. אני בסדר. ומה למדנו בשיעור שלפני זה?
אה... אני לא חושבת שאת מכירה. אה... (בשלב הזה בדרך כלל אני
שולפת את התשובה המוכנה מראש: האדונית והרוכל, רק שאז היא
מבקשת שאני אספר לה קצת מהעלילה ואוי ואבוי לי אם אני לא זוכרת
איזה פרט... למזלי לסבתא דבורה אין זיכרון מעולה והיא לא שמה
לב שאנחנו לומדים כל הזמן את אותו סיפור. רק מדי פעם היא שואלת
"עדיין?")

(והרשימה עוד ארוכה)

נכתב פעם פעם