תום קורן / כווי |
ונמס לדמעות ששורפות רק יותר.
זהו חום סוף הקיץ;
אחריו,
רק שלג ושלג ו
שלג
ובקתה בודדה ביער שומם.
אך כעת לא עתיד ולא שלג;
להבה עליזה, זכרונות ועבר
מכלה את הכל פה לאפר.
אולי גופי שנמס,
יכבה הבעירה;
אולי השמש -
תבחר לא ללכת?
אך האש לא כבתה
והשמש הולכת;
רק כוויות שם נותרו
חוברות לאדם.
כפי שהיה,
מאז שאורי בעינייך כבה,
לא היה כווי עורי מעולם.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|