[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דוגי דוג
/
כמה דקות בלי נגה

בוקר.
אני קם מהמיטה, הולך ומוציא מהמקרר את מה שהצלחתי לגרד.
טונה.
שונא טונה.
אני אוכל אותה מול המסך, רואה קומדיה מטומטמת.
כל הכבוד.
לא חשבתי עליה כבר חצי שעה רצוף.
הרצף נקטע בכתוביות, תמיד הרגשת הבדידות נופלת עליך
בכתוביות...
זו ירידת המתח שקורית כשאתה מבין שאתה מבזבז את חייך פה, לבד,
אתה פשוט יושב בבית, לבד, בוהה בהשתקפות הבודדה שלך על המסך,
ורואה ערימה של מילים מרצדות על המרקע, לבד.
לוקח לי חמש דקות של לבהות בכתוביות עד שאני קולט מה אני
עושה.

אני קם למטבח, קורא עיתון שאין בו אותה.
את המיץ אני מוזג לבד.
הפסקת בכי של 10 דקות.
האישה בעמוד האחורי ששברה אותי הפעם מחבקת בתמונה את הכלב שלה,
לברדור לבן, כמו סינדי, הכלבה של הכלבה שהייתה פעם שלי.

מור מצלצלת בפעמון, מה שגורם לי למחות את הדמעות בדרך לדלת.
"אני יודעת שביקשת שלא נבוא לבקר אבל הייתי חייבת לבדוק אותך,
מה קורה איתך... אתה משתפר?"
אני אומר לה תודה בנימוס ומנפנף אותה החוצה בתירוץ שאני בסדר
ואני בדיוק יוצא מהבית לסידורים.
"תדבר אתי, בסדר?"
אני זורק חיוך כזה של "אין בעיה" ועושה כאילו אני מסדר דברים
בתיק עד שהיא הולכת.
זו הייתה רבע שעה בלי לחשוב עליה.
לא רע בהתחשב בזה שאת מור הכרתי דרכה.
כמה חבל שכשנפרדים מאדם לא נפרדים גם מהשאריות שהוא משאיר לך
בחיים.
אני מהרהר אם לחזור לקופסה עם הכתוביות או להישכב שוב על
המיטה.

מיטה.
אני חושב עליה לעוד שתי דקות ונשכב במודעות מוחלטת לזה ששם אין
לי שום סיכוי להוציא אותה מהראש.
לא שבמקום אחר היה לי.
אבל בכל זאת.

כבר יומיים שהשיא עומד על ארבעים דקות.

ארבעים פאקינג דקות בלי לחשוב עלייך יא בת זונה!


אני משתרע במיטה הריקה ממנה...
ביומיים האחרונים אני אף פעם לא בטוח אם אני ער או ישן.
טלפון.
אני מרים.
לא היא.
"הלו."
"איתי, אנחנו קופצים לים, אתה מצטרף?"
"אני ישן."
"אתה בטוח שאתה לא רוצה לבוא? זה יעשה לך טוב, אני מבטיח
לעודד."
"אני ישן..."
"אוקיי... ניסיתי, תבלה."
בטח...

אני נרדם.
שעה וחצי של לחלום עליה.

אני חולם על הערב האחרון שהיה לנו ביחד... בלונה פארק... ערב
תלוש כזה עם אורות ניאון בוהקים ממתקנים הזויים מסתובבים...
נזכר בהרגשה של לאהוב אותה, לאהוב אותה בדברים הכי קטנים, כמו
להשאיר לה ללחוץ על לחצני הוואקום הקטנים האלה על המכסה בכוס
של הקולה...
או למלא את המקרר שלי בהמון טונה בכמויות שרק פסיכית כמוה
אוהבת לאכול...
לאהוב אותה בדברים הגדולים, כמו ההלוויה של אסף, כמו הדיבורים
הבלתי פוסקים שלנו עלינו,
כמו המחשבות עליה בכל דבר שאני עושה, בכל רגע...
בכל חלום.


התעוררות לחדר ריק.
דקה וחצי למוח להתאושש עד שהיא חודרת לתוכו שוב.

במבט חטוף על החדר אני קולט שבקבוק הגלן מורנג'י כבר חצי ריק.
חצי ריק ממנה, וחצי מלא במשקה שאמור להשכיח אותה ורק עושה
ההפך.

אני יוצא החוצה להדליק סיגריה, שבע דקות של כאב.
כל שאכטה זאת שאכטה שיכלה להיות עם נגה שלי.
אני מנסה לחשב כמה דקות של לא לחשוב עליה עברו מהשירותים עד
הדלקת הסיגריה במרפסת, לא הרבה, אולי שתיים שלוש... וגם זה
בהליכה איטית.
אבל לזמן יש משמעות אחרת מאז יום חמישי.

מביא את עצמי לצאת עם החבר'ה לפאב.
אוהד אוסף אותי עם הטויוטה-ריקה-ממנה-קורולה שלו.
בדרך היה את ''sultans of swing''.
השיר האהוב עליי.
עוד חמש דקות וחמישים שניות בלי לחשוב עליה.

השיר נקטע לפני הסוף כמובן (איך היא שנאה את גלגלצ) והחלק הכי
טוב מושמט לטובת התחלה של עוד שיר
אהבה/דיכאון/כל-צליל-שהוא-בלי-דיסטורשן-או-תופים-ומכניס-אותי-למחשבות-מדכאות-עליה.
יוצאים מהאוטו לבר השכונתי.
אנחנו יושבים על בירה ואני מסתכל על הבחורות סביב, חלקן יפות
ממנה, רובן פחות.
לחלקן יש אף יותר חד משלה, לחלקן עיניים יותר חומות.
אבל אצל אף אחת מהן זה לא מסתדר ביחד טוב כמו שהפנים שלה
הסתדרו.
הבחורה שמוכתרת כ"זאת שהכי מזכירה לי את נגה" היא ברונטית רזה
עם חצאית שחורה בקצה של הפאב.
היא מקרינה נחמדות, יש לה אחלה אופי חיצוני.
מעניין אם היא מודעת לזה...
לא נראה לי שזה יזיז לה יותר מדי.
בכל מקרה היא סיפקה לי כמה רגעים נקיים מנגה בראש, אני לא צריך
או רוצה ממנה יותר.

ליהודה יש בחורה חדשה אז מן הסתם רוב השיחה מתרכזת בעניין, מה
שמצוין בשבילי, מונע מכולם את מסכת הרחמים הסינתטיים שכל כך
נמאסה עליי.
אני תוהה לעצמי מה אעשה אם פתאום היא תעבור פה, תוהה אם להקת
הלא-נוגות שמסביבי ישימו לב בכלל.
יום אחד זה הרי יקרה, השאלה היא איפה ואיך זה יתפוס אותי, האם
אני אהיה במצב פחות פתטי בחיים מכרגע? אולי עם בחורה חדשה?
אולי היא אפילו תהיה מישהי אמיתית ולא סתם תחליף נגה זול?

בכל מקרה אחרי שעתיים וחצי של אולי כמה עשרות שניות בלי נגה,
שבהן ניסיתי להיזכר בבחורות האחרות שהיו לי לפניה (התייאשתי
אחרי חצי דקה שלא עלתה לי אף אחת לראש), אנחנו מתחילים
להתפזר.


אוהד מוריד אותי בחניה, הפעם בלי לנסות אפילו לקבל תגובה
ראויה, מאחורה אני שומע את שני הקופים האחרים מתלחששים עליי...
אני לא מקשיב יותר, אני רק שומע.
והם לא מדברים יותר, הם רק מרעישים.


אמצע הלילה כבר.
תירוץ טוב ללכת לישון, להפסיק כבר את היום הזה.
אני חייב להתמקד במשהו אחר לפני שאני נרדם, אני לא חושב שאעמוד
בעוד שמונה שעות שינה של אורות ניאון בלונה פארק.
מנסה להכניס דברים בכוח לתוך הראש, זה אף פעם לא עובד.
מכירים את הקטע הזה שברגע שבו לא עוברת אף מחשבה בראש שלך - זה
הרגע שבו תירדם?
אבל הבעיה היא שעצם המחשבה על זה מונעת מכל העניין לעבוד...
אני נכנע, עדיף להירדם במחשבות עליה מלא להרדם בכלל... אז אני
חושב...
חושב כמה זמן כל התהליך הזה אמור לקחת? ואיך זה נגמר? מה מרפא
את זה? רק הזמן? רק הזיכרון שנמוג? אני מקווה, כי יש לי זיכרון
ממש חרא... יותר מדי ג'וינטים שעישנו ביחד.
מעט מדי ביחד...



בוקר.
עוד בוקר...
איזה יום היום בכלל?
הממממ... היה לי עיתון אתמול.
יום שישי בעיתון של האישה שמחבקת את הכלב, כלומר יום שבת
במציאות שלי, האיש שמחבק את הכרית.
שלוש הדקות הבאות יעברו במחשבה על הקפה, כמה זמן לא הכנתי קפה
לעצמי.
השעה כבר 12:00, עדיף כבר לאכול צהריים.
במקרר יש עדיין רק את אותה קופסת שאריות הנגה מאתמול... אני
שונא טונה...

שבת בצהריים אומר ביקור משפחה, ביקור משפחה אומר ביקור ביקורת
עליי ועל החיים התקועים שלי. בדרך כלל נגה מוציאה אותי בסדר
מהחקירות, רק שהפעם החיים שלי באמת תקועים...
10 דקות קריטיות, לפני שמגיע האוכל.
פה אני לא צריך בכלל לחשוב עליה, הם פשוט יעלו אותה בשיחה כל
חצי דקה.
"איפה החברה היפה שלך איתי...?"
הבעיטה של אמא שלי ברגל של סבתא מורגשת עד הצד שלי של השולחן.
"מה? רק התעניינתי."
אני מתעניין על היחסים שלך עם סבא יא כלבה מטומטמת...?
הטלפון שלי שוב מציל אותי, הפעם זה הפלאפון, שלמרות שיש לי
צלצול מיוחד בשביל נגה - עדיין הלב שלי קופץ בכל פעם למשמע
הצלצול הרגיל, כאילו זאת היא.
אני לוקח את המכשיר אתי לצד ופותח בשיחה של 10 דקות שבחיים לא
הייתה קורית לולא המצב המביך שבו אני כלוא עכשיו.
"איתי, זאת מור, תשמע אני ממש שונאת לעשות את זה אבל נגה ביקשה
שאני אגיד לך להביא לי את כל הדברים שהיא השאירה אצלך, היא טסה
לרומא בעוד שלושה ימים."

אין לי תיאבון.
מה יש לה ברומא? ולמה באמצע האוכל?
"אני אבוא אלייך בעוד שעה עם ארגזים, אין בעיה."
סמול טוק של עוד תשע דקות, ואני חוזר לשולחן.

שעה אחרי זה אני מופיע בכניסה לדירה של מור עם ארגז מלא שבו
קברתי בחמש דקות את חיי בחמש השנים האחרונות.
אין מקום בסיפור הזה לתאר את המחשבות שעברו עליי בשעה הזאת.
אני רק אסתפק בלומר שהשעה שבאה אחריה הייתה הרבה יותר
גרועה...
אני דופק בדלת...
פה מגיע השלב שבו אני נזכר לכתוב שמור ונגה הן שותפות...
הדלת נפתחת עם ריח מוכר...
"איתי..."

המבט שלי נעוץ במחצלת.
אין לי למה להביט למעלה, אני זוכר בדיוק מה אני הולך לראות,
אני עדיין זוכר את הריח, ועוד שומע את הקול לפעמים כשאני עובר
ברחוב... אני זוכר את האף האדמומי... את הלחיים שלה, שרכות
יותר משל אחי הקטן, אני זוכר גם איך השיער שלה מריח אחרת
מהצוואר... לא יותר טוב, לא פחות טוב, אחרת... אי אפשר להשוות
בין יצרים כאלה של אלוהים.

אני מרגיש את הגמגום עוד לפני שהמלים יוצאות לי מהפה "א...
אני..."
"הבאת לי את הארגז, תודה..."

גם אם הייתי עושה את הסצינה הזאת אלף פעמים אחר כך בראש לא
הייתי מוצא שום דבר להגיד... לפעמים השתיקה מביעה אותי הכי
טוב.

לבסוף אני מביט לה ישר בעיניים, רואה בתוכן את העבר שלי.
"מקווה שתהני בחו"ל", אני משקר במצח נחושה.
"מקווה שתהנה בארץ"... היא לא משקרת... היא באמת כזאת... אני
שונא אותה כל כך...
בדרך למטה אני חושב על איך זה פשוט לא יכול להסתיים ככה...
יורד בכוונה לאט... לתת לה יותר זמן להתחרט... מחכה לרגע הזה
שתמיד מגיע בסרטים.
אבל היא לא יורדת... היא אפילו לא מביטה בי מתרחק דרך החלון.

בסרטים אין את כל הקטעים הקשים של קשר... הקטעים המשעממים,
והמעצבנים...
בסרטים גם לא רואים מה קורה רגע אחרי סצינת הסוף...
האמת היא שבסיפור שלי אין רגע כזה...
האמת שבסיפור שלי אין סוף.
החיים שלי, כבר יותר משנה וחצי... הם חיים לא גמורים... הם
מעגל פתוח... שאני עדיין לא רואה אותי מתגבר עליו.
אני נושא את עיניי לכיוון רומא פעם בכמה זמן... בין ריבאונד
אחד לשני...
בין ישיבה עם החבר'ה לבין חלום הזוי... בין בקבוק כבר ריק מהכל
לעוד שיחת טלפון מרגיזה ממור שמתעקשת לשמור על קשר...

ומחכה... שזה ייגמר לפניי...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האיש האדום מבמה
חיטט לי באף.




זאת שהלכה
לאיבוד, חושפת.


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/6/07 17:08
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דוגי דוג

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה