היום התחיל רחוק כל כך מכאן ומעכשיו.
בשעה חמש ומשהו לפנות בוקר העירו אותנו השעונים המעוררים
החדשים והלא מדייקים שלנו לעוד בוקר חשוך ומקפיא עצמות. הצלחנו
לגרור את עצמינו מהמיטות באיטיות רבה, וברגע האחרון עלינו על
האוטובוס של השעה שש מסונגפן לצ'נגדו.
האוטובוס היה ריק יחסית, מה שנתן לנו קצת מרחב. לשבת, להשען,
לשמוע קצת מוסיקה, לנמנם, לעכל, לחשוב, לחשוב, לחשוב...
לחשוב על מה שאתמול פתאום הבנתי: זה המסע שלי.
מסע אל ארץ סין הרחוקה והמסתורית, שהולכת ומגלה עצמה בחלקים
קטנים של מציאות, חושפת כאן טפח ושם טפחיים. פחות ירוקה
מבדמיונותי, אבל יפה כל כך בפשטות שלה. פחות חיה באגדות, יותר
חיה שאריות של קומוניזם.
אנשיה כמו נאבקים יום יום על מקומם. כל אחד הוא אחד ממיליארד
ורוצה רק לחיות. לא פוליטיקה, לא היסטוריה. היום ועכשיו,
לעיתים בצירוף הלבוש המסורתי, הניב המיוחד ודפוסי ההתנהגות
ששייכים לאיזורו. או לעיתים היום ועכשיו הם פשוט היום ועכשיו:
אפורים ולא מזמנים פתח לחלום על מחר ואחר כך. בוודאי שלא על
ארצות חמות ורחוקות. מי בכלל חושב על זה כאן? מי שכן, מהיכרות,
מתקשה מטעמים כלכליים ובירוקרטיים לצאת מהבועה הזו של הווה
סיני.

למסע שלי בארץ סין הרחוקה אין, בצר לי, ריח של קטורת. את ריחות
הקטורת בטח אמצא במנזרים נידחים בארצות אחרות. הריחות האהובים
עלי בסין הם ריח העץ של המניפות העדינות, השבריריות, וריח
העתיקות בשווקים. הריחות הללו נדירים בהרבה מריחות השירותים
הציבוריים והאוכל המתובל באופן שללשון שלי קשה עד בלתי אפשרי
להסכים עמו.
לא כל הסינים במסע שלי נחמדים. הרבה מהם רואים בי, המטיילת,
מעין מכונת כסף מהלכת. הם אוהבים להתמקח, וכיף להתמקח איתם
בנימוס, תוך נסיונות-מוצלחים לעיתים-להשתמש בשפה הסינית. תמיד
בחיוך, שזוכה להערכה.
סינים רבים יורקים על הרצפה בקולניות, זורקים סביבם לכלוך או
דוחפים.
יותר מכך. רבים מהם כאילו לא מודעים לנוכחותי.
באוטובוס מלא סינים, שתי מערביות מישראל מרגישות, לעיתים, שלאף
אחד לא אכפת שהן לא מבינות לכמה זמן עצר האוטובוס.
לפעמים אני אוויר. לפעמים זה נעים להיות אוויר.
או לפעמים, בניגוד מוחלט לכך, כל בני סין שנמצאים סביבנו
פוקחים את עיניהם בתמהון ומרחיבים פיותיהם לחיוכים סיניים.
"please, take a picture with me"
מעמידים אותנו כמו בובות ליד סלע זה או אחר, ומצטלמים סביבנו,
ומצטלמים ומצטלמים.
אז אני אוויר, או בובה, או לפעמים, כשנתקלת בתרמילאים זרים,
אני ישראלית. על כל המשתמע מכך.
אני אדם. אדם במסעו בארץ סין הרחוקה, מוקף מיליארד בני אדם.
ואני אוהבת את ארץ סין הזו, שמלמדת אותי קור שגופי לא ידע,
ומלמדת אותי איך ללמוד אנשים, איך להתמוגג שוב מחיוכים של
ילדים ולצלם אותם, להשאיר את צלם החיוך למזכרת מתוקה.
ארץ סין שמלמדת אותי לסמוך על עצמי, אבל לא לבטל אף אדם.
זקנים, צעירים, מחייכים או יורקים ככל שיהיו - הם כולם חלק
מהמסע הזה.
ואני אוהבת את הצעדים במסע הזה,גם הקרים, גם הקשים.
טוב לי בארץ סין. טוב לגלות את אמנות המסע, וטוב שכאן.

האוטובוס המתפרק גדוש הסינים, נושא עמו גם שתי מערביות חושבות,
קפץ וטירטר, נאנק ורעד על הדרכים שנסללו לו בין הרים. הוא עבר
מהר, בשקשוק מפוחד, על גשר גבוה מעל נהר גועש.
לפני כן, אם חשבתי לישון קצת, היה זה מקפץ על הכביש ומטיח ראשי
בחלון כאומר "לא עכשיו..." לא. היה זה זמן לראות, להסתכל על
סין המתעוררת. להתעורר איתה ולחשוב עליה.

תשע שעות נסענו. אף אחת מאיתנו לא ישנה. היתה נסיעה נהדרת.

ראינו אגמים צלולים זוהרים בטורקיז, מפלים מתרפקים אל תוכם
וקרניים של שמש מתחממות בהם, מעצימות את היופי הזה.
ראינו אדמה נוצצת בקפאונה, פיסות אגם קפואות שמעבר לידן נותן
אשליה כאילו קפא הזמן, ודבר מלבדנו לא זז, פסגות הרים מושלגות,
חיוכים טיבטיים ותפריט בעיר נידחת, שמכל המאכלים בעולם בחר
להציע סלט ישראלי, ארוחת בוקר ישראלית וכן "איטריות מטוגנות
ישראליות" (?!). בעלי המקום שמציע תפריט שכזה לא ידעו אף מילה
אחת באנגלית, כמו רוב בני עמם.
ראינו יאקים, חיים ומומתים. רכבנו אל פסגות ועוד פסגות, מעל
לעננים, על גבי סוסים נמוכים ושקטים, שמדי פעם נשפו בקול,
מוציאים החוצה את הקור והעייפות. אספנו פתקי תפילה טיבטיים
מהדרכים.
וחזרנו היום אל צ'נגדו האפורה, להמשך מסע צבעוני.