אני בוכה הרבה בזמן האחרון. באמת. הדמעות זולגות ממני, כמו...
מה הדימוי המתאים? כמו גשם. כמו גשם סמיך, כמו גשם מלוח, כמו
עיטוש. כמו עיטוש שזוחל לאף ככה, לאט, ואתה כבר מקרב את היד,
אתה לא רוצה שכל הנוכחים יסבלו מזה שלך בא להתעטש ואז פתאום,
בלי להודיע ובלי להתריע ובכלל בחוצפה כזאת שאף אחד לא יכול היה
לצפות לה מעיטוש, הוא בורח. והוא בא שוב ובורח ושוב ובורח וככה
הוא ממשיך, ואתה כבר מבין שזה לא לעניין. ואז כשאתה, שאתה חכם
גדול, כבר הבנת לא לשים את היד, הוא פתאום בא בעצמה כזאת, שהוא
מפצה על כל מה שלא התעטשת קודם. אז ככה גם הדמעות אצלי, הן
כמעט והפה כבר לא יציב והאף נמשך, אבל הן פתאום לא מוצאות את
הדרך, עד שפתאום הגיבור פוגש את האהובה שלו והן נזכרות. אני גם
פעם הייתי בוכה, הייתי מסתכל על כולם מתייפחים וצוחק, צוחק כל
כך שהייתי בוכה. אבל הם לא קיבלו אותי כמשלהם, זה היה בכי
שונה, בכי שופע ולא מסתגר. נהייתי חלק מהחבורה הבוכייה, נראה
לי, כשאימא שלי מתה. מוות של אם יכול לעשות הרבה דברים לבן אדם
והייתי צריך למצוא לעצמי מסגרת חברתית חדשה. גם לא היה לי בית
ולא כסף לשכר דירה אז הייתי צריך להתחבב עליהם באיזושהי צורה. |