הייתי פעם אוכל ארוחות למרחקים קצרים. הייתה כמות קלוריות
שהייתי צריך להספיק בכמה שפחות זמן, ובין השינה לעבודה לשינה
הייתי מסתער על המזון ביעילות צבאית. אחרי מה שקרה, הפסקתי
להיות כזה. הארוחה היא גם משהו שאפשר אפילו להנות ממנו. ניקח,
לדוגמה, זיתים. הזית הוא לכאורה סתם זית. זה אפילו נכון. אבל
כשאתה לוקח אותו לאט, נוגס חתיכות קטנות זיתיות וטוחן אותן
בפה, ומעט המיץ שיש בזית יוצא החוצה, מוהל את הרוק בחמצמצות
בשרנית, אתה חי.
אני חושב שהתחלתי לחיות כשקטעו לי את הרגל. הם הודיעו לי כמה
שעות לפני שהם הרימו את המסור. מעולם לא היה לי כזה זמן איכות
עם הרגל. הרגשתי כמו אב שפתאום מצא את בנו האובד. ובילינו כל
כך יפה ביחד; הרגשתי כל פרק שנע, כל משב רוח קטן שהגיע מהחלון
ורפרף עליה.
בכלל, אני לא עצוב עכשיו, אחרי שכרתו לי את הרגל וזרקו אותה
לתולעים שתהפוך לדשן, ואני גם לא עצוב כשהן אוכלות אותה ככה
לאט-לאט, מכרסמות להן בהנאה, בזמן שלי תקוע קרש באגן. יש לי
עכשיו רגל, ויותר מזה, אני יודע עכשיו שיש לי רגל, ואני נהנה
מכל רגע איתה, פשוט בגלל שאני מבין שהיא יכולה להיעלם. כי
רגליים הן חופשיות, הן יכולות ללכת לכל מיני מקומות. ולא רק
רגל, שלא הייתה לי קודם, יש לי עכשיו. גם ידיים, ואצבעות,
ולשון. וזיתים. וזה טוב, באמת. אובדן רגל הוא מתכון לחיים
מאושרים. |