טיר מרגישה מבולבלת היום.
הגשם שבחוץ הפסיק לרדת, היא אפילו לובשת חולצה קצרה כל היום.
החורף כאילו נטש אותה.
לטובת הקיץ ההוא, הקיץ השמח והחם. הקיץ המגעיל והדביק הזה.
העניין הוא שאצל טיר בפנים החורף ממשיך, הוא תמיד היה בה.
ותמיד כאב לה כשהוא נגמר מבחוץ.
כאילו בוגד בה. עוזב אותה. והיא צריכה להמשיך לעשות כאילו הכל
בסדר וללכת לים עם כולם, להזיע כשבפנים יש בה סופת שלגים. ורוח
קרה לא מפסיקה לנשוב ולשרוק בצורה שמפחידה אותה.
אצלה ממשיך להחשיך מוקדם, והיא ממשיכה לפחד מהחושך. מהחושך וכל
היצורים שנלווים לו.
יצורים שנמצאים בכל מקום. בעץ ובשיח שמשנה את צורתו למפלצת
ברגע שיורדת השמש.
ובעיני האנשים שעוברים ברחוב ומסתכלים עליה, היא רואה בדמיונה
איך הם משנים את דמותם והופכים למפלצות טורפות שמנסות לתפוס
אותה ולהטביע אותה בתוך יגונה שלה, ולא יהיה מי שיציל.
כי איש לא מבין את טיר, איש לא מכיר אותה כפי שהיא באמת. אין
לה מי שיציל אותה, מי שישמע אותה.
לפעמים כשטיר הולכת בלילה, ומתערבבת עם החושך הסמיך הזה, הפחד
גורם לה לרעוד. לרעוד ממש ולהרגיש שהכל מקיף אותה, שהכל צר
פתאום וכבד. שכל המכוניות, העצים, הבניינים, האנשים ואפילו
הציפורים רוצים לתפוס אותה. רוצים לעשות לה משהו.
לפעמים טיר פוחדת שהיא משתגעת. ואז היא מתחילה לפתח תפילות
שקטות שהיא ממלמלת בתוך ראשה, תפילות שכאילו מסלקות את היצורים
הרעים. תפילות שמנסות להביס את הפחדים, הפחדים שתמיד חוזרים
ומתגברים.
היא מפתחת אובססיות למספרים זוגיים, ולצבעים מסוימים. מנסה
למצוא בכל דבר משהו שירחיק את הפחד, משהו שיחסל את הסכנה.
טיר חושבת שהיא משוגעת, טיר בטוחה שהיא צריכה עזרה.
אבל טיר מתביישת, טיר לא רוצה שיברחו ממנה. טיר מפחדת שישפטו
אותה. טיר מבולבלת.
לטיר אין מושג איך לספר ולמי להגיד. טיר חושבת שהיא נופלת
עכשיו מההר הכי גבוה. היא חושבת שהיא נופלת כבר שנים אבל עכשיו
ההתדרדרות בשיאה. טיר חושבת שאם היא לא תפנה לעזרה כמה שיותר
מהר המצב רק יהיה גרוע יותר ויותר. טיר מבוהלת עכשיו. היא
מבוהלת ממש. החושך לא עוזב אותה. כל היצורים שבו מסתכלים בה,
בוחנים את המטרה.
וטיר, טיר בוכה, ולא מסוגלת לקרוא לעזרה.