החום היה ללא נשוא. גופי הלאה נע הנה והנה בין הגופות הדחוקים
רפויים כלשהוא. חשתי בחמימות מגעילה.
האוטובוס - מאגר של חום אנושי בלתי נסבל.
הנסיעה הארוכה נמשכה כאילו אין לדרך סיום. התמשכות עצבנית -
משוכה כתלויה על בלימה.
ראשי הנוסעים היו מקשה אחת והשתיקה העיקה.

הכביש השחור נע תחת גלגלי האוטובוס ולא צחק בשחורו, גם לא חייך
בעיקוליו, גם לא שבע נחת מנוף הדרך.
גם אנחנו לא.

הנהג מונח היה בכסאו כמי שכפאו שד. ההגה בידיו נע כאחוז
עווית.

משום מה נדמה היה לי שעצרנו. הגופות הדבקים פסקו לדבוק זה בזה

ורווח מה נוצר, לכאורה, עמוד חום זקפ קומתו.

התחנה היתה משמימה. עמוד ועליו שלט - עיר.

מספר בתים הקבילו את פנינו. אמת  - עיר
חנות ממתקים וילדים קטנים הוסיפו חן לעובדה שהמקום - יישוב.
ירדתי עקב בצד אגודל כשחפצי הארוזים בצרור אחוזים בידי בקפידה
לבל יגררו בין רגלי הנוסעים הנדחקים לרדת מאחורי.

זו הפעם הראשונה שחשתי שעט נפש , זו הפעם הראשונה מאש תחילת
הדרך שהיה לי סיפק לחשוב - והמחשבות לא מעודדות היו.

ובכן זהו זה - עיר.

חדרי היה בבניין דו קומתי שקירותיו צבועים לבן בוהק פנים וחוץ
מוקף חצר וגדר צהובה . פיסות ירק מבקשות לפלס דרכן בינות
לצחיחות השופעת.

זרקתי את הצרור כמי שמבקשת מפלט ממטרד המזכיר את המקום ההוא.

לא באתי כדי לבקש לי הרפתקה. אני סתם בורחת...

איני יודעת כמה זמן ישנתי. שמעתי נקישה בדלת והשחור הקיף את
פיסת השמים הכחולים שניתן היה לראות מבעד לחלון המקורה גבוה
בקיר, ואולי נראה גבוה כל כך ממצב שכיבה בו הייתי מוטלת.

לא מהרתי לענות לקום או לןהגיב. נשארתי שוכבת כשראשי טמון בכר
שאף ציפה לא היתה עליו. כך הייתי מוטלת בבגדי הדרך ונוח היה לי
בכך.

הנקישה חזרה ונשנתה ביתר תוקף. הכנס אמרתי בקול דהוי.

הדלת היתה נעולה מבפנים. נאלצתי לקום. פתחתי.

לא הרבה הספקתי לראות או להבחין עד שנאלמו הקולות כאילו לא היה
שם אדם.

הרוח סטרה בפני ומשהו נוסף. הושטתי ידי להגן על פני  או להדוף
את הרוע אך לא היה צורך כאשר שמעתי את קולו - נאלמתי דום.