הולך תמיד כמה צעדים קדימה
עוד לפני שאני קולט,
האירועים מתרחשים - מהר,
לאחר שהרחשים מתעמעמים - לאט.
ואת קצת מפחדת,
זה טבעי

מקבל אותי בית חדש
בין זרועותיו,
אותנו מקבל
ואתי קודם כל.
ויש בו שקט עם מוסיקה פנימית
ומרפסות עם עצים מציצים,
כמו בבית הראשון - שגדלתי,
ובעיקר יש בו תקוה

פעמים רבות הלכתי עד הקצה של התחושה
נו, את יודעת,
היכן שציפורי גן-עדן מזמרות
ומהצד השני ישנן מכשפות רוקמות
ותהומות עם פיות מדממים של תנינים, בקצה.
אבל הפעם הזו,
כשאני מסתכל היטב
(ללא הלכלוך הנצמד תמיד לעדשה של המשקפיים),
אינני מזהה כל חבל
מתוח מעל ההמון

מובן שהדבר הטבעי זה לדמיין כישוף,
סוג של מהתלת-גורל
שבה רק לקראת הדלת,
הרצפה נשמטת
ורק אז נשמע
צחוק האספסוף

אבל משהו בי לובש דמות
של תמימות נעורים מטמטמת;
אני שוכב על הספה,
מבין את טעמה המר של הסיגריה
ואת הסיבה שאני נמשך אליה כל כך,
אבל לא משליך
הפעם אני הולך עד הסוף

יש הנאה מתקתקה להיזכר בטעם שיש לדברים,
כמו שקיעה,
אוויר לנשימה,
חברים,
ניקיון,
קרני שמש,
תמונות פנים,
וכל הרשמים נולדים בי חדש
ואת אומרת שאני זורח
באור שלא ראית עד עתה

אני מניח שלא ידעתי קרן שמש
בטח כבר איזה מאה שנה,
טוב אולי אני נסחף
אבל מה זה כבר משנה
עכשיו


(יש לי אותך)