אני יושב מכווץ בעמדת השמירה. בחוץ יורד גשם.
בחוץ יורד גשם ואני כותב לך מכתב.
למה בעצם אני כותב לך מכתב? הרי גם ככה לא אשלח אותו.
ואם אשלח, בטח לא תקבלי.
ואם תקבלי, בטח לא תקראי.
ואם תקראי, בטח תשנאי.
ואם לא תשנאי... על מה אני מדבר? בטח שתשנאי.
אני לא יודע למה אני כותב לך. גם ככה הדף נרטב וכל הדיו נמרח.
אני נזכר בפעם ההיא שראיתי אותך ברכבת. ישבתי בצד, מכונס בתוך
עצמי, מתחפר בתוך הדובון וחצי מתחבא מאחוריי הקיטבג האימתני.
עוצם את העיניים, ככה, לחמש קטנות. העפעפים כבדים כל כך, כאילו
מרוב לכלוך שהצטבר עליהם. ואז אני פוקח את העיניים, ורואה
אותך.
לא ראית אותי, עמדת עם הגב אליי.
נשענת על איזה עמוד כזה, ודיברת עם מישהו.
היית מאושרת. לפחות ככה זה היה נראה.
רק אני ראיתי, שבפנים כולך סדוקה ופצועה. לא משהו שפרמדיק או
חובש או אפילו קצין מארגון הרפואה יכולים לפתור.
אני כותב לך מכתב.
אני סודק אותך עוד קצת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.