הרכבת השאירה אותי בתחנה הטרום-האחרונה.
החלטתי שאת הדרך עד לתחנה האחרונה אני אעשה ברגל, אולי אפגוש
מישהו נחמד בדרך.
לא פגשתי מישהו נחמד בדרך.
פגשתי בפחדים, בהרס, ברוע לב ובגעגועים.
הקמנו לעצמנו קומונה ואת הדרך המשכנו יחד, כשהגענו לתחנה
האחרונה כולם קפצו מאחרי הגדר.
נשארתי אחרונה לפני הגדר, נשארתי שם, נשארתי בפתח לתחנה
האחרונה.
עמדתי על הגבול שבין החיים למוות והרגשתי מתה נפשית וחיה
פיזית, זאת הרגשה נעימה, הרגשה משוחררת, אתה זז בלי לזוז, מדבר
בלי לדבר, חושב בלי לחשוב יותר מידי.
"גופי ברשות עצמי", כנראה שלא.
כנראה שהנפש שלי מתה מידי בשביל להחליט לבדה לאן ללכת. האהבה
היופי והאופטימיות קברו את רגליי בפתח לתחנה האחרונה, ושם
נשארתי, ושם אני חיה עד עצם היום הזה.