הקול שלך מבעד לשפורפרת הטלפון היה מחוספס. אמרתי לי שאתה צרוד
אחרי שבזבזת את זמנך בבומבלה. אמרת שהיה כיף, אבל לא עשית שם
כלום. ולא התחלת עם בנות.
לאחר שסיפרתי לי במשפטים קטנים על אכזבותייך הרבות, נתתי לקשקש
לך בשכל על שעברתי בימים האחרונים, ולספר בדיחות לעצמי כי בעצם
לא ממש הקשבת.
חשבתי על זה שרוב השיחות שלנו הן ככה... אני לא מנסה לרמוז
שאתה אף פעם לא מקשיב לי, הו לא, אתה פשוט אף פעם לא מתעניין.
אתה מקשיב ומהנהן ומגיב. אבל זה לא מזיז לך.
כן היו רגעים בקשר שלנו שהתחלת להתרגש ולהזדעזע.
היו, היו רגעים שתפסת לי את היד בחוזק והרגשתי את כל השרירים
הקטנים באצבעותייך נצמדים לשלי. והידיים שלנו נהיו אדומות
ולבנות וצעקת, ורעדת.
אבל בעצם, כשאני חושבת על זה, אתה מתעניין בעיקר בעצמך.
ותוך כדי שדיברנו בטלפון הבנתי את זה. והפנמתי את זה. והספקתי
להשלים עם זה ולאהוב אותך בכל זאת. או למרות. או בגלל.
ואמרתי לך "אני אשאיר אותך לשלך" ואמרת "טוב".

למחרת, נפגשנו בפינת הרגליים היחפות שלנו. שוב אמרו הרגליים
המסנוורות שלי שלום לורידים הבולטים בשלך. ישבת, הקפצת אתה רגל
ואמרת שאתה צריך לספר לי משהו. חזרת על זה פעמיים, בפעם השניה
היית דרמטי כדי שאבין שאתה לא צוחק.
זה רק גרם לי לצחקק בפראות.
"אני רציני!" צעקת.
"סליחה" השתתקתי.
העברת את השיערות החלקות שלך אל מאחורי האוזן ומשכת באף. משיכה
ריקה כזאת, שברור שהיא לא בגלל בכי, או נזלת. רק בגלל פוזה
כזאת, שתמיד הייתה לך.
"החלטתי לעזוב" אתה אומר לי במלמול. לעזוב. אתה מתכוון לעזוב.

"לאן?" שאלתי, בעודי שומרת על קור רוח. "מכאן" אמרת בנימה
קורבנית ביותר.
"אתה תמיד חייב להיות מסכן" אמרתי. "מה רע לך כאן?" התעצבנתי.
"את אף פעם לא הבנת אותי..."
חתיכת חוצפן. אף פעם לא הבנתי אותו הא?! תמיד הייתי מקשיבה לו
שעות. לא היה לי מקום להבנה, הוא היה מספר לי הכל! מגיש על
צלחת של זהב, או כסף. לא משאיר מקום לפרשנויות. והוא היה מפרשן
ושופט אותי, ואני הייתי נשארת חסרת מילים. חוצפן.
"מה אתה מתכוון לעשות? לעזוב כאן את כולם? את ההורים שלך?"
עצרתי את עצמי שם למרות שיכולתי לצרוח עוד שעות משפטי הטפה.
"ההורים שלי... כולם... להורים שלי לא אכפת מה אני עושה, העיקר
שזה לא עוצר בעדם לעסוק בענייניהם. וכולם? מי נשאר לי כבר
שאכפת לו? את? עם החבר החדש שלך וכל העניינים שלך? אין לך זמן
בשביל שיהיה לך אכפת באמת. את מקשיבה, את מדברת.. לא אכפת לך.
זה תחושה שונה לחלוטין. אני יודע שאת אוהבת אותי וש'תעשי הכל
בשבילי' אבל בתכלס, את סתם עוד אחת מהצבועים שאכפת להם בעיקר
מעצמם. את מקשיבה לי כדי שתוכלי לדבר אח"כ." סטרתי לו.
"ואתה מה? צדיק?! תעשה לי טובה. לך. לך מכאן"
ואז קמת והלכת.
נשארתי שם עוד כמה שעות, בוהה בנמלים הולכות על המדרכה החמה,
נכנסות ויוצאות מן הקנים הרבים שהיו בן המרצפות.
ואז באמת הלכת. כמה ימים אחרי זה כבר נעלמת ואני בחרתי רק
לכעוס. וכעסתי נורא. הכי כעסתי שאפשר.

היום אני יושבת מול המספר טלפון הישן שלך וחושבת מה היה קורה
אם פשוט הייתי מחבקת אותך.
ניסיתי לחשוב אם כעסתי כל כך כי היה לי אכפת, או שבעצם כעסתי
כי הוא צדק. כשאני חושבת על זה עכשיו, עדיין אכפת לי ממנו.

אדם שעוזב ככה זה כואב. זה כואב בכל הגוף. כשאתה מבין את זה,
כשאתה מבין שהוא הלך אתה לא יכול להתמודד עם המחשבה. אתה רועד,
אתה בוכה, אתה נופל.
אהבתי אותו. והוא הלך.

מי יודע? אולי יום אחד אני אשמע שוב את קולו המחוספס, ויהיה
לנו אכפת. ונפגיש את רגלינו היחפות.

האמת? לא בטוחה שאכפת לי מתי.