לפעמים כשהיא הרגישה אבודה, היא הייתה יוצאת אל הרחוב, והייתה
מסתובבת בין האנשים.
זה נתן לה שמן לשכוח מהעולם האישי שלה. היא הייתה הולכת
ומתבוננת באנשים , מנסה לנחש על מה הם חושבים, במה הם עוסקים,
סביב איזה ציר מסתובבים החיים שלה?
אך בכל מקרה הרגישה בודדה ,ובערב הייתה שבה לביתה, מגיפה את
הטריסים
שותה איזה יין זול ומנסה להרדם.
היא הכי שנאה את הלילות הבודדים והקרים של חייה .ושוב אותה
תמונה יוצאת לרחוב ושוב חוזרת לביתה.
וביום אחד כשהרגישה הכי בודדה ולא היה לה מפלט לברוח אליו היא
יצאה אל הרחוב והתהלכה בין אנשים עד שהתנגשה בו.
ולמרות שזו הייתה אחת ההתנגשויות הרבות באנשים כתף נוגעת בכתף,
משהו גרם לה לעצור ולהסתובב.
ובתוך עייניה השתכפו שתי עיניים גדולות, בוחנות. וכך היא עמדה
מולו והוא מולה. אנשים המשיכו ללכת כלא מבחינים במתרחש.
היא לא ידעה כמה זמן היא עמדה כך, אך זה נראה לה נצח.
הוא ניגש אליה אחז בידה והתחיל להוביל אותה. היא לא התנגדה היא
ידעה שכך זה אמור להיות.
הם הלכו בשקט יד ביד עד למסעדה קטנה במעלה הרחוב.
היא דיברה איתו שעות, מספרת על עצמה על חייה כאילו הכירה אותו
שנים. גלים התנפצו על המזח השמש שקעה אבל היא ראתה רק אותו.
רק אותו רצתה, רצתה להפריח את עצבות עיניו. ומשם לקחה אותו אל
ביתה. היא אהבה אותו והוא אותה כמו שלא אהבה אף פעם.
שניהם נרדמו היחד והוא חיבק אותה, ושמר עליה בשנתה.
בוקר למוחורת כאשר פקחה את עינייה הוא לא היה לצידה, צד מיטתו
היה קר וריחו נמוג מהסדינים, לא היה לו זכר.
בערב יצאה אל הרחוב מחפשת את עיניו בין האנשים. לפעמים הייתה
מרגישה מבט עצוב בוחן אותה מחמם את גבה. אך כשהסתובבה הוא לא
עמד שם. וכך היא המשיכה, אך הפעם הייתה יוצאת במטרה למצוא אותו
והזמן עבר וכך גם זיכרון עיניו.
יום אחד כשישבה אצל חברה ודיברה על החיים, עיתון ישן מלפני שנה
הסב את מבטה, לעמוד הראשון אל כותרת גדולה של קטל בדרכים.
ועליו שתי עיניים גדולות מביטות בה
וזו הפעם הראשונה שהיא ראתה אותו מחייך...