את שמנחמת אותי
בכל רגע, קושי או דחק
את שיצרת בי עולמות
שלמים, מופלאים
של קבלה, הבנה ופנטזיה
את שבונה בי תילי תילים
של מגדלים המרחפים להם
אי שם בתוך גופי
אותך גידלתי וטיפחתי
בעצם מרגע יציאתי לעולם
ברגע שניתן שמי
נתתי לך גם
את שמך
ולפעמים
עומדות אנו
שתינו
אחד כנגד השנייה
את מנסה להפציר בי
לשוב, לחזור
להישאב לחיקך החם
ואני נשאבת
(ויודעת להגיד ב ד י ו ק מדוע)
ואני ואת שלמות, מרוצות, מדחיקות.
אך יגיע היום
ואולי אף הגיע
בוא אלי לצאת לדרכי.
ואותך שם אשאיר
לבדך,
ניפגש לעיתים
במקומות לא צפויים
במקומות רחוקים
בהרי הייאוש
בין גבעות געגוע
בנהר הפחדים
שמאיים לשטוף ולגעוש.
אך המפגש בשנית
לא יהיה שוב.
כי שוב לא ניתן
להתאחד כך כפעם.
כי באותו הניצוץ
בו הכרתי בשמך
בו העליתי אותך
מעל סף שפתי
נגזר עלינו
להיפרד
|
