[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נועם גונן
/
דברים שלא הספקתי

לפני שהסוף מגיע החלטתי שהגיע הזמן לכתוב לעצמי רשימה
  שבה יהיו כל הדברים שלא הספקתי לעשות.
  דברים ששכחתי, דברים שלא נראו חשובים מספיק, דברים
  שניסיתי ולא הצלחתי, דברים שדחיתי למועד מאוחר יותר,
  דברים שפשוט לא הצלחתי למצוא את הזמן המתאים לעשות אותם
  ודברים שאיכשהו יצא שוויתרתי עליהם, סתם ככה כי התחשק לי.


- לשחק עם הכלב שלי יותר (וזה חשוב!),
 הוא תמיד היה שם בשבילי,
 אף פעם לא ביקש יותר מדי, תמיד שמח לראות אותי וקפץ עליי,
 כאילו לתת לי חיבוק, תמיד הקשיב לי, אף פעם לא צחק עליי,
 לא אמר מילה רעה, לא פגע בי
 (המקסימום שהוא עשה היה ללעוס לי
 עבודה בספרות ועוד אחת שהשקעתי בה! ). לכו תנסו לשכנע את
 המורה שהכלב אכל לי את שיעורי הבית... בלי להישמע כאילו
 לא מצאתם תירוץ נורמלי בעולם הזה.
 אם הכלב שלי יכל לדבר בשפה שלנו הוא בטח היה
 אומר שאני ממש גרוע, חושב רק על עצמי ושחוץ
  מלהאכיל אותו ולגרום לו להתקלח במים קרים בקיץ
  אפילו שהוא שונא כל טיפה, אני לא ממש מתאים
  לגידול בעלי חיים. נראה לי שאני נאלץ להסכים איתו,
  המקסימום שעשיתי איתו היה לקחת אותו לחוף הים
  ולקוות שמישהי ממש יפה תחשוב שהוא חמוד
  ותרצה ללטף אותו...
  ואולי גם קצת אותי.

- להישאר בקשר עם חברים מהגן (וזה הגיוני)!, תחשבו על זה,
 אלה שהכירו אותנו הכי טוב בעצם, ממש מההתחלה, איתם אפשר
 היה לעשות הכל - לשחק במשחק שהרגע המצאנו, להגיד שטויות
 ולצחוק כאילו סיפרנו את הבדיחה של השנה, לריב ואז לבוא
 אחד אל השני אחרי הצהריים ולשכוח על מה רבנו בכלל, ללכת
 מכות - סתם בשביל הכיף ולהנות מכל רגע, לדמיין בלי סוף,
 להיות מה שאנחנו רוצים, להגיד את האמת אחד לשני,
 ללמוד אחד מהשני מילים חדשות, קללות, תנועות, שטויות.
  לסמוך על החבר שלך שהדבר הכי גרוע שהוא יעשה לילדה
 שאתה מחבב זה למשוך לה בצמות ורק בשביל להצחיק
 (ואותי איכשהו זה תמיד הצחיק)
 לאהוב, אחד את השני ואת הזמן שלנו ביחד, רק בגלל שכיף,
  רק בגלל שטוב ורק בגלל שלא חושבים על שומדבר אחר חוץ
  מעל המשחק הבא. לא ממש הצלחתי לשמור על קשר
  עם החברים שלי, המקסימום שעשיתי היה להסתכל
  על תמונה ממסיבת החנוכה בגן, לראות המון פרצופים
  ישנים ומוכרים ולהיזכר בכל הסופגניות המגעילות שבגללן
  כאבה לי הבטן כמעט עד פסח.

- ללמוד לנגן על גיטרה(וזה פספוס!), כל כך מעצבן!
  באמת שהבטחתי לעצמי שזה יקרה יום אחד, לעמוד על הבמה,
  תאורה בצבע כחול(או אדום, אני מסוגל להתפשר בקטע הזה)
  קהל שממלא את קיסריה או לפחות מתנ"ס קהילתי-שיהיה.
  לשיר את המילים שכתבתי ולנגן, כאילו אין מחר,
  כמו הגדולים באמת להכניס בגיטרה חיים,
  לתת למה שבלב לעבור דרך האצבעות למיתרים,
  לשבור אותה בסוף ההופעה
  ולדעת שהצלחתי לחבר את המילים שכתבתי למנגינה
  שהצלחתי לנגן ושאוהבים אותי
  שם במתנ"ס, מתענגים על כל צליל, על כל מילה
  (איכשהו תמיד הזמרים הכי מגניבים שיש עומדים שם עם
  גיטרה על הבמה, כאילו זה טבעי, ככה זה אמור להיות)
  כל כך הרבה פעמים דחיתי את הרעיון של לשבת עם
  הגיטרה ועם עצמי וללמוד, לפעמים זה נראה מסובך מדי,
  לפעמים הייתי בטוח שאין לי זמן וזה ושיש לי דברים
  אחרים חשובים יותר לעשות( לא זוכר כבר מה הם היו
  אז כנראה שהם לא באמת היו חשובים)
  שונא את אלה שיודעים לנגן! ועוד יותר את אלה
  שיודעים לנגן ממש טוב!, הם לא יודעים כמה זה חשוב
  הם יכולים לעמוד על הבמה בלי להרגיש שמשהו חסר
  המקסימום שאני יכול לעשות זה לעמוד
  עם סיגריה ובקבוק מים  
  ושמישהו יגיד שאני לא מגניב, בעצם תלוי בתאורה.

-  לדעת לשתות אלכוהול (וזה חבל!), המשפט הזה...
 "להטביע את היגון/הצער באלכוהול", "להתמכר לטיפה המרה"
  וכל הציטוטים שאפשר לשאוב מכל שיר דיכאון מזרחי שגורם
  לך לשאול אם הזמר נשאר בחיים אחרי שהוא שר את
   המילים האלה. לא יודע מה איתכם, בכל פעם שניסיתי
   להטביע את  היגון/הצער
  או השעמום באלכוהול זה נגמר בזה שכמעט הטבעתי את
  הראש בתוך באסלה,בזמן איכות שלי על הברכיים ודחף
  נוראי להקיא את הנשמה ואם אפשר להירדם שם לכמה ימים
  (לא יודע לאן נעלמת המחשבה שהראש שלי נמצא
  בתוך מקום שלפני שעה  מישהו חרבן בו,
   שיט זה הייתי אני בעצם).
   אז אפשר להאשים את הוודקה הזולה שעלתה 14.90
   כשהייתי בן 15 אבל איך אפשר להאשים בירות בפאב
   הכי טוב  בת"א? כוס אחת של יין פטישים בצבא - סתם
   בקטע של קידוש, השמפניה בחתונה
  של אחותי ואפילו ליקר אפרסק שדודה שלי הביאה מחו"ל
  (%3  אלכוהול) אבל עדיין מספיק בשביל למצוא את עצמך שוב
  מול האסלה ולקלל את הצרפתים ואת האפרסקים המזדיינים שלהם.
  יש מצב שמישהו מרגיש משהו חיובי כשהוא שותה?
  תמיד יש משהו רע שבא בעקבות זה
  (ולא, לא מדבר יותר על הקאות)
 "הוא עשה תאונה בגלל שהוא שתה",
 "היא נאנסה כי היא היתה שתויה"
 "הוא מת מכבד ספוג באלכוהול"
  ותרשו לי גם להוסיף דוגמה מהשכונה שלי;
 "נפתח לו הראש כי זרקו עליו בקבוק של בירה"
  כן, גם זה קשור.
  המקסימום שאני יכול לעשות זה לשתות מיץ תפוזים
  ולעבוד על  כולם שיש בזה וודקה,
  גם ככה הם שיכורים, מי יכול לדעת?

-לבכות- לפחות יותר (וזה מוזר!). אז כבר בגן ברור לנו שיש
  כאלה שבוכים מכל דבר ויש כאלה שלוקחים הכל בקלות. לא
  הייתי מהילדים שבכו כי אמא לא באה לקחת אותם בזמן
 (תמיד ידעתי שהיא תגיע בסופו של דבר),
  לא בכיתי כשנפלתי או כשהרביצו לי
  (כי היה ברור לי שאז יקראו לי בכיין)
  כשקיבלתי ציונים גרועים פשוט צחקתי על הטיפשות שלי
(חבל שאמא לא הבינה את ההומור שלי באותו הזמן),
  כשהחברה הראשונה שלי נפרדה ממני והפכה להיות חברה
  של הילד שהכי שנאתי בשכבה כי הוא אמר שיש לי אוזניים של
  פיל וקרא לי "דמבו" פשוט חייכתי ואמרתי לה שאני מקווה שהם
  יהיו  מאושרים (ובלב איחלתי להם שיפול עליהם פסנתר
  מהמרפסת  של אבי השכן) אבל לא בכיתי.
  כשאבא שלי נפטר היו דמעות, אבל זה לא נחשב לבכות,
  נשבע שנכנס לי חול לעין ושיומיים קודם אמא קילפה בצל לסלט
  וזה השפיע, כשקראו את הקדיש בלוויה והתחילו לכסות את כל
  העסק בחול ניסיתי שלא לבכות,
  אבא תמיד אמר לי שמי שחלש בוכה, שאסור לי לבכות על
  חלב שנשפך, שצריך לשמור את הדמעות לזמן שבאמת נצטרך אותן
  אבל הוא לא אמר לי למתי בדיוק, אז לא בכיתי כדי לא לטעות,
  שאבא לא יסתכל עליי מהאדמה ויהיה מאוכזב, לא בכיתי,
  אני כמעט בטוח שלא.
  לא מבין את אלה שבוכים מסרטים, מה כל כך מרגש?
  מה שווה דמעה בימים האלה?
  המקסימום שאני מוכן לעשות זה לראות את אותו הסרט שוב,
  אם יש לי זמן כמובן
  ואם בסוף הטובים מנצחים את הרעים כי אחרת זה לא שווה.

-לאהוב(וזה נכון!). אם לומר את האמת,
  אני עדיין לא בטוח שהצלחתי להגדיר לעצמי מה זאת אהבה.
  כשהייתי ילד תמיד כשהיו שואלים אותי
  אם אני אוהב מישהי הייתי ישר נאחז במילה "מחבב", זה תמיד
  הציל אותי, עם הזמן השתכללתי והמרתי את ה"מחבב"
  ל"מספמט"  שזאת בערך המילה עם המשלב הלשוני הכי גבוה
  שילד בכיתה ה מרשה לעצמו להשתמש בה. "מספמט" זה כאילו;
  לא שונא אותך ולא אוהב אותך, טוב, אולי קצת לכיוון המחבב,

   נשבע לכם שאני כמעט בטוח שמאותה תקופה בכיתה ה אני לא
  חושב שהשתמשתי במילה הזאת יותר. אני מנסה לחשוב
  מה בעצם כן אהבתי בחיים שלי?
  ביסלי גריל - תמיד אהבתי,
  תוכניות טלוויזיה כמו שוטרים וגנבים
  כשתמיד ידעת שהשוטרים יעשו את העבודה
  ולא היה איכפת לך מי  המפכ"ל או מי יקבל דו"ח
  כי הוא חונה באדום-לבן, פשוט לתפוס את הבני זונות,
  לשים אותם בכלא ולחכות לתוכנית הבאה - אף פעם לא מאכזב.
  אהבתי לכתוב, סיפורים שירים, סתם מילים
  בלי מטרה ובלי משמעות שונא את אלה שאומרים:
  "מאז שאני זוכר את עצמי" אבל כשאני חושב על זה,
   זה באמת ככה, נשבע בביסלי גריל, ממש ככה.
  יותר שנאתי משאהבתי, שנאתי שיעורי בית, שנאתי את
  המורה השמנה שלי, שנאתי כשאמא לא הבינה שאני לא רעב
  וזהו והכריחה אותי "לנקות" את הצלחת
  כאילו אני פועל ניקיון רומני שלא אכל שנתיים,
 שנאתי את איך שאני נראה ("דמבו", כבר אמרתי?),
 שנאתי אסיפות  הורים כי אז תמיד זה היה מגיע לחלק
 שבו הכלבה השמנה (סליחה, המורה עליזה היקרה כמובן)
 הייתה פוצחת בנאום שהמילה "פוטנציאל" תמיד היתה
 חייבת להיות בו, משהו בסגנון:
"יש לו פוטנציאל אבל הוא לא ממצה אותו, הוא
 יכול  להיות רופא, עורך דין, סופר, קצין בצבא..."
 ואמא שלי כמובן הסכימה לכל מילה
 והסתכלה עליי כאילו זאת אשמתי שנולדתי.
 שמעתי כבר הכל, מבחינתה יכלתי להיות ראש ממשלה,
 אבל מה לעשות,  בתור ילד שלא ידע מה זה פוטנציאל בכלל,
 איך היא  רצתה שאני אבין על מה לעזאזל היא מדברת?.
 ובכלל תמיד נחמד כשמורה בגיל העמידה עם זקן ומשקל
 עודף שהשיא של היום שלה הוא לכתוב "כמעט טוב או
 טוב מאוד"  במבחן בחשבון אומרת לך מה היא חושבת.
 נראה לי שלא אהבתי את החיים, היה לי מעין הסכם איתם,
 אתם בסדר איתי - אני בסדר איתכם. לא רבים יותר מדי, ביום
 שזה ישתנה מישהו כאן ייפגע. לא שנאתי לחיות אבל גם לא
 יצאתי במחול כל בוקר כשהתעוררתי,
 המקסימום שעשיתי היה לצחצח שיניים ולהתבאס מהשעה המוקדמת.

-לישון (וזה טיפשי!). אבל כמה טיפשי ככה אמת,
  אני לא בן אדם שיכול לשים את הראש על הכרית,
  לעצום את העיניים ולהתעורר אחרי
  יותר מ-6 שעות (וכן, אבא כבר אמר לי שזה יהיה לטובתי בצבא
  אבל הוא שכח לציין את השמירות המעצבנות בלילה). אצלי זה
  לא משנה, שבתות, חגים, חופשות, יום כיפור, שביתות,
  עייפות מצטברת - כלום, לא מסוגל, חייב להתעורר כאילו יש
  בתוכי שעון מעורר שאומר לי "יאללה חתיכת זבל הגיע הזמן
  לקום מהמיטה ולעשות משהו מועיל"
  אמא אמרה שבתור תינוק הייתי "תינוק זומבי",כזה שכל
  הלילה שיחק בצעצועים בחושך (אם היתה לכם בובה כמו שלי
  הייתם  מבינים למה).
  לישון זה בזבוז זמן מבחינתי, עושים את זה כי חייבים, עדיף
  כמה שפחות או יותר נכון כמה שצריך אבל לא להיסחף,
  תחשבו על זה ככה: במקום כל שעה שינה
  יכולתם לראות 4 פרקים של "שוטרים וגנבים",
  נכון שעכשיו הכל נראה אחרת?
  זה היה ממש מעצבן, אמא שלי כל צהריים היתה מבלה לה
  במיטה לפחות שעתיים וכשהייתי אומר לה שהיא ישנה בלילה אז
  אין שום סיבה שהיא תהיה עייפה( מה לעשות הייתי ילד שלא
  דופק חשבון גם לאמא שלו) היא היתה מתעצבנת ואומרת
  "אני לא ישנה אני נחה"
  מה זה נחה? זה תמיד הזכיר לי את "תנוח על משכבך בשלום"
  אז פעם אמרתי לה שכשהיא תמות יהיה לה מספיק זמן לנוח
  התוצאה של זה היתה כואבת; שבוע בלי לראות שוטרים וגנבים.
  תאמינו לי שעד היום זה כואב כשאני נזכר בזה.
  אני לא מהטיפוסים שאומרים: "תן לי לישון על זה", להיפך,
  תנו לי להיות ער, את השינה שלי אני מעדיף לנצל לדברים
  יותר חשובים כמו חלומות, כאלה שאתה מרגיש שחיים שלמים    
  עברו לך בתוך החלום ואז אתה מתעורר וקולט שהנה עוד יום
  מתחיל ואין לך כח, אבל החלום לא נחשב וצריך להתחיל את
היום.
  יש כאלה שמסוגלים לישון יותר מחצי יממה, לשכב במיטה,
  להתהפך מדי פעם, לנחור ולחכות ליקיצה הטבעית שתגיע ברגע
  שבו הגוף והמיטה ישתעממו אחד מהשני.
  אצלי זה ממש לא ככה, המקסימום שאני יכול לעשות זה לעצום
  את העיניים ולהעמיד פנים שאני ישן אבל אחרי כמה שעות
  אני מתעייף מזה.

-לשים קונדום (וזה חשוב/הגיוני/פספוס/חבל/מוזר/נכון/טיפשי
וכואב).

  קראו לה אניקה
  יפהפיה בת 21 מגרמניה שהגיעה להתנדב
  בקיבוץ לא רחוק מכאן,
  פגשתי אותה בפאב של הקיבוץ, הזמנתי אותה לבירה
 (ואת עצמי למים מינרליים מהסוג המשובח).
  הכל קרה מהר, מהר מדי, פתאום היא חייכה,
  פתאום היא היתה אצלי בחדר, פתאום היא נשכבה על המיטה,
  פתאום עמד לי, פתאום נזכרתי שאין לי קונדום,
  פתאום היא אמרה שזה בסדר ומשכה אותי אליה.
  הגרמניה הזאת... זה נראה כאילו כשהיא היתה ילדה קטנה היא
  צפתה בסרטים כחולים (שהקולנוע הגרמני תמיד התמחה בהם)
  ורשמה הערות, ותירגלה ולמדה ועכשיו היא מיישמת.
  מכונת מין, מורה לחיים ואני חשבתי שאני יודע להזדיין...
  היו רגעים שהרגשתי שיש איברים שמעולם לא הכרתי
  בגוף האישה בגללה, זה היה טוב, יותר מדי טוב,
  "זיון ששוווה למות בשבילו"
   חשיבה דפוקה שאני מצטער עליה, אני כזה מטומטם
   בלי קונדום, בלי לחשוב, בלי לדעת, בלי לפחד
   לקבל את תוצאות הבדיקה שעליהן מופיעה האות P
   (שבעצם מקצרת את הסבל שבפוזיטיב)
   ולהתפלל שפספסתי שיעור באגלית ביסודי וה-P היא
   בעצם N(שמבשרת בצורה הכי טובה שאפשר על הנגטיב).
    להבין שלא, P זה P, ועוד הרבה דברים;  P זה לחץ,
   הרגשה רעה, מחשבות, מוות, פחד,
   חרטה, בלבול, דמעות, תרופות, כאב, בושה, טעויות...
    איידס. P זה איידס, פשוט ככה.
   הכל ב P אחד מסריח, שומדבר לא חוזר להיות אותו דבר.
   החיים מתחלקים לשניים, לפני האות המזדיינת הזאת ואחריה.
   אניקה נכנעה למחלה לפני חודשיים,
    ה P שלה היה חזק, כמו שלי, עקשן כזה,
   P שיודע שאת המטרה שלו הוא בסוף ישיג,
   גם אם זה ייקח קצת זמן, גם אם נתחכם איתו עם קוקטיילים
   וזריקות  וטיפולים חדשניים פעמיים בשבוע
   מה זה בשביל ה P?
   הוא יצחק אחרון, אנחנו נמשיך לחיות באשליה.
   טעות אחת טיפשית שעשית וה P יגרום לך לשלם עליה
   המחיר על הטעות הזאת, לפחות לפי המחירון שלו;
   החיים שלך, ולא שום דבר פחות מזה.
   פתאום כל כך הרבה דברים רצים בראש...
   בטוח קרה לכם שאמרו לכם לדמיין מה הייתם עושים
   אם לא היה נשאר לכם הרבה זמן לחיות, נכון?
   תחשבו שוב. עד שאתה לא נמצא במצב הזה, על אמת,
   אתה לא באמת חושב, קשה להסביר, צריך להיות שם,
   לפגוש את ה P, ללחוץ לו את היד ואז להבין על מה מדובר.
   אני לפחות עדיין לא הספקתי לחשוב על זה ברצינות
   המקסימום שאני יכול לעשות זה לכתוב לעצמי רשימה
   שבה יהיו כל  הדברים שלא הספקתי לעשות;

-  לשחק עם הכלב,
- לדבר עם חברים מהגן,
-  ללמוד לנגן על גיטרה,
-  לשתות כוס של יין,
- לבכות עד שלא ישארו לי דמעות,
-  לאהוב כל רגע שנשאר לי
   וללכת לישון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אבטיח אני יודע
זאת פתאום...
אבטיח פתאום
עכשיו פתאום
היום...




האמת שמאחורי
השירים העבריים


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/6/07 13:58
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נועם גונן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה