כמעט כל יום נכנס אמבולנס של שח"ל למכון ויצמן.
תושבי הסביבה כבר רגילים לסירנות.
הבעיה היא בנהגים המזדמנים במקרה לאזור, ועלולים לחסום את
הכביש עם רכביהם. לצורך העניין פותח מערך לוגיסטי מתוחכם של
סירנה וצ'קלקה, ורק למקרה שהנהג חושב שמע"צ אירגנו לו דיסקו -
גם כתבו על האמבולנס את המילה AMBULANCE בכתב ראי. כך הנהג
יוכל להבין ממבט חטוף במראה האחורית שעליו לפנות את הכביש
במהירות - עוד פרופסור מתפגר.
הלכתי בוקר אחד באחד הרחובות שמאחורי המכון. שמעתי את הסירנה
המוכרת ושלחתי תנחומי בליבי למשפחה המסכנה של הפרופסור. לא על
כך שהוא נזקק לטיפול דחוף, אלא על כך שאולי הם לעולם לא יזכו
לבלות איתו זמן - דבר שהם בוודאי מחכים לו שנים.
פתאום נשמעה לי הסירנה קרובה. קרובה מדי. פתאום גם ראיתי מולי
כיתוב כלשהו, שלא הספקתי לפענח, אבל ניחוש מלומד רומז לי שהיתה
זו הכתובת AMBULANCE במהופך - למקרה שאני מצוייד במראה אחורית.
הרכב עצר בחריקת בלמים ושלושה אנשים יצאו מהרכב וביקשו לפנות
אותי.
פעם התנדבתי במד"א. אני יודע שלא מוכרחים להתפנות, וכרגע כל זה
נראה לי קצת מפחיד ובעל פוטנציאל לגרום לי לאחר לשיעור - אז
סירבתי להתפנות. פניה של המתנדבת הצעירה החווירו והיא פנתה
לפראמדיק ושאלה "הוא יכול לעשות את זה?". הפראמדיק בלע את הרוק
ושאל אותי "אתה בטוח?!" מאחר ונדיר שאני בטוח במשהו, גירדתי את
המצח בעצבנות וניסיתי לחשב את ההסתברות לטעות מסוג ראשון, עד
שהבנתי שחסרים לי נתונים. מתוסכל אמרתי שאני לא בטוח, ועליתי
על המיטה.
מבפנים האמבולנס נראה בדיוק כמו שזכרתי אותו. בכלל לא שאלתי
אותם מה הבעיה שלי ומי הזמין אותם. היה נראה לי מוזר כבר מזמן
שאף אחד לא שולח לי עזרה ולא מבין שקשה לי. שאלתי אותם לאיזה
בית חולים הם לוקחים אותי, כדי שאודיע לחברה שלי, ואולי
להורים, שלא ידאגו. הם אמרו שאנחנו לא נגיע לבית חולים, ושהם
לא ממש יטפלו בי, למרות שאם אני רוצה אני יכול לשאוף ממסכת
החמצן.
המשכנו לנסוע ככה במשך כמה שבועות, עם הסירנה והכל. היה ממש
כיף. המתנדבת ההיא ממש מתוקה. פעם הנהג והפראמדיק יצאו לקנות
לכולנו פלאפל, והיא נתנה לי נשיקה על הלחי והסמיקה נורא. בחיי.
החברה שלי היתה אוכלת אותה חיה, אבל הייתי מתחתן איתה מחר. היא
סיפרה לי שהיא אמנם חדשה, אבל הסבירו לה שזה מה שעושים -
מגיעים למשרדי היי-טק, מפעלים ומקומות כמו מכון וויצמן ולוקחים
פרופסורים לרוד-טריפים.
כששאלתי את הנהג למה הם אספו אותי, הוא אמר בסתמיות, שהם כנראה
התבלבלו בפניה שמאלה למכון ויצמן. המתנדבת המתוקה חייכה חיוך
ג'ינג'י והפראמדיק נתן לי איזו זריקה. אחר כך היה המון אור. |
