מלבד כאבים בבטן כבר לא נשאר דבר.
אני עומדת בוקר אחד מול מראה,
ורואה שהזמן נעצר.
בדמעות, ארחץ פניי השחורות.
זה כבר דפוס התנהגותי קבוע,
נכנסת שוב לעוד צרות, על אף עולמי הפצוע.
וכמו אז, ארצה להחריב את מה שהרוס מאליו.
אחכה, שמאי שם יגיעו ימים טובים יותר.
אחכה, שמאי שם יגיעו פתרונות
אחכה שאשכח כבר.
האם מחכה אני לשווא?
שאלות מאתמול עד עכשיו. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.