"אז בוא ניגש לעניין. מה בדיוק מטריד אותך, אייל?"
"תראה דוקטור, זה קצת קשה להסביר. אני לא בטוח איפה להתחיל.
יש לי קריירה מצליחה, מכונית חדשה. אני מאורס לבחורה נהדרת.
שמה דפנה. אנחנו מאוד מאוד מאוהבים. אני מאושר בחיים. חוץ
מהדבר האחד הזה, מ... השגעונות האלה שמציקים לי כבר כמה שנים.
איך קראת לזה?"
"המונח המקצועי הוא OCD, ראשי תיבות של Obsessive Compulsive
Disorder. ובעברית, הפרעה טרדונית כפייתית.
שיגעון, חשב אייל לפחות יש לזה שם. אחלה שם.
"מדובר בהפרעה נפשית נפוצה יחסית. בטח לא משהו שלא נתקלתי בו
בעבר. אתה בטח זוכר את ג'ק ניקולסון בהכי טוב שיש או את ניקולס
קייג' באנשי המזימות. שניהם סבלו ממקרים שונים של המחלה. שני
ז'אנרים מעט שונים, אם תרצה."
"אתה לא צריך להסביר לי איך זה, ד"ר טל. אני יודע מצויין."
"ובכל זאת, אייל, חשוב שתבין שלמחלה פנים רבות. ה"שגעונות"
האלה, כמו שאתה קורא לזה, הם באים בהרבה צורות. יש אנשים
שההפרעה שלהם קשורה בניקיון. הם מוטרדים בצורה כפייתית מנקיונם
האישי. הם יכולים לרחוץ את ידיהם בסבון עשרות ומאות פעמים עד
שיחושו שהם נקיים. ישנם אנשים שחשים דחף עצום להדליק ולכבות את
מתג האור עשרים ושלוש פעמים, למשל, ורק אז ישוכנעו שהם יכולים
להמשיך בשגרת יומם. אם לא יעשו זאת, הם ירגישו מאוימים, אולי
יחששו לחיי המשפחה שלהם או שלהם עצמם אפילו."
"זה לא המקרה אצלי, דוקטור. תראה, אני לא בטוח שזה רעיון כל כך
טוב לדבר על זה. האמת היא שאף פעם לא ממש האמנתי בטיפולים
פסיכולוגיים. אני מניח שתמיד חשבתי שאם אני לא יכול לטפל בבעיה
בעצמי, אף אחד אחר לא יכול".
"נשמע כמו עוד נושא שצריך לטפל בו", חייך ד"ר טל. "אבל
ברצינות, אתה אמרת שהמחלה מופיעה אצלך במספר צורות שונות. אתה
יכול לנסות להסביר לי למה בדיוק התכוונת?"
"זה לא קל לי, אתה חייב להבין."
"אתה יכול לנסות להדגים לי".
"אני... אני לא עושה את זה ליד אנשים אחרים בדרך כלל. אף אחד
כמעט לא יודע מזה בכלל."
"כמעט?"
"דפנה יודעת. היא היחידה שאני מתנהג ככה לידה. זה לא מפריע לה
בכלל".
"נשמעת כמו מציאה אמיתית".
"הו כן. אני מודה לאלוהים כל יום על זה שמצאתי אותה. מצאנו זה
את זו בעצם."
"אז אולי בכל זאת תנסה להסביר במילים. הרבה דברים קשה לדבר
עליהם בהתחלה, אבל ברגע שמתחילים, הכל כבר זורם החוצה."
"זה... זה כמו שאמרתי לך. אני יכול סתם לראות טלוויזיה ולהחליט
שאני חייב ממש עכשיו להזיז את יד שמאל. או את יד ימין. או את
שתיהן. סתם לנער אותן קצת. וזה לא רק הידיים. גם הרגליים,
הראש, כמעט כל שריר בגוף בעצם. בידיים זה מאוד נפוץ. קורה
הרבה."
"קורה לך גם במצבים אינטימיים, כשאתה במיטה עם דפנה למשל?"
"לא, ממש לא. תראה, אני מסוגל לשלוט בזה ליד אנשים. או כשאני
עסוק במשהו אחר ומרוכז בו."
"אז אפשר להגיד שזה לא ממש בלתי-רצוני כמו שאמרת מקודם."
אני חושב שאתה אמרת בלתי רצוני, חשב אייל.
"כמו שאמרתי, במצבים מסוימים אני מסוגל לשלוט בזה."
"ממה אתה חושב שזה נובע? מה גורם לך להניע את השרירים כך?"
"אני לא בטוח.... חבר שלי שלומד פסיכולוגיה אמר לי פעם שהדברים
האלה באים לפצות על משהו שחסר. חסך כלשהן. משהו שאין לי
בחיים".
"אמרת שאתה לא מאמין בפסיכולוגים", אמר ד"ר טל.
"הוא לא חבר קרוב."
"אתה חושב שהוא צודק"? שאל הדוקטור.
"לא..לא יודע. אני חושב שלא. שום דבר לא חסר לי. אמרתי לך, אני
מאושר."
"אולי אתה רק חושב שאתה מאושר. זו גם אפשרות."
"אני לא יודע, אני צריך לחשוב על זה. אבל מה אני יכול לעשות
כדי שזה ייפסק?"

                             
                                       2

כעבור שבעה חודשים

"אז אתה מבין, דוקטור? זה לקח זמן, אבל בסוף הצלחתי. אני זוכר
לפני יותר מחצי שנה, כשדיברנו על מה חסר לי בחיים, ואתה אמרת
לי למצוא את מה שחסר. את מה שמנע ממני להיות באמת מאושר.

אז כנראה שבאמת זו היתה הסיבה. אתה יודע, כבר דיברנו על זה.
גיל ההתבגרות שלי. המריבות הבלתי פוסקות עם ההורים. הפחד
מהילדים שהציקו לי בבי"ס. לא שהייתי איזה חנון שרק הציקו לו כל
הזמן, כן? אבל כנראה שזה עשה לי משהו בכל זאת. הסתרתי דברים
מדפנה. היא לא ידעה שלא שירתתי בצבא בגלל המחלה. כשגיליתי לה
זה היה הסוף. זה היה קצת אחרי שהתחתנו. היא נפגעה. ממש לקחה את
זה קשה. היא לקחה כמעט הכל. לקחה גם חתיכה מהלב שלי. כן, זה
נשמע פלצני. אבל זו האמת. זה כמעט הרג אותי. אתה מבין דוקטור?
אבל אחרי הגירושין הצלחתי להתגבר על ההפרעה שלי. אולי בכלל זה
מה שגרם להפרעות כל כך הרבה זמן. העובדה ששיקרתי למישהי שכל כך
אהבתי.
אז כנראה שזה מה שחשוב. הרי בשביל זה התחלתי את הטיפול. כדי
להיפטר מההפרעה. אני יודע שזה עלול לחזור יום אחד. כמו שאמרת
לי, זה כמו להיגמל מעישון. תמיד מישהו עלול להציע לך סיגריה
ואתה תתפתה ותיפול חזרה לשם. תאמין לי, אני לא מתכנן שזה יקרה
לי.
עכשיו אני מוכן להתחיל חיים חדשים. אני אמצא שוב עבודה, ואקום
על הרגליים. אז אני לא מאושר עכשיו, אז מה? אז אין לי את החיים
שהיו לי מקודם, אז מה? זה לא מה שרלוונטי כאן, נכון ד"ר טל?"
"מי? גבר, תפסיק לקרוא לי דוקטור. אני לא מכיר אותך בכלל. ותן
לי לעבור, אני יורד בתחנה הבאה."
"מה?" שאל אייל.
"מה לא הבנת? אני יורד עוד דקה, תזוז כבר. מה שכן אחי, זיינת
לי את המוח כל הנסיעה. אבל לא חשוב. רק תהיה בריא..."  אמר
הנוסע שישב ליד אייל וירד מהאוטובוס.
"תודה.." מלמל אייל לעצמו. "אני אשתדל".