זה נגמר, היא לוחשת לו בדרמתיות. הוא יודע שמילותיה אינן אמת.
היא תמיד אומרת את זה כשהיא עצובה. תמיד מתייאשת מהר ומרימה
ידיים. הוא לא מתייחס למילים שלה ברצינות. היא מסתכלת לתוך
עיניו. מרימה את ידיה עד שהן נוגעות קלות בלחייו. לאט לאט
עופפת את לחייו בכפות ידייה ומכוונת את פניו ממש אל מול פנייה.
לוחשת לו שאוהבת. אף פעם לא אמרה לו את זה. הוא לא בטוח מה
לענות, מהסס לרגע. היא מבינה באיזה מצב היא שמה אותו וישר
מתקנת את עצמה.
"אני לא רוצה לשמוע שום דבר בחזרה. הייתי צריכה להגיד את זה."
היא נפתחת לפניו ונותנת לו להכנס, לאהוב, להרוס. היא פגיעה
עכשיו. והוא שותק. היא נפתחה לרגע ממושך מספיק. שפתייה נוגעות
קלות בשלו. היא יודעת שאהב אותה פעם. נמאס להגיד שהיא מצטערת.
היא הייתה בודדה, והוא היה שם בשבילה. היא לא תעיק יותר, זאת
לא הייתה הכוונה. היא מתרוממת ויוצאת מחייו, כמו שיצאה מהדלת.
בשקט. ובראשו מהדהדת לחישתה. זה נגמר, היא לחשה לו בדרמתיות.