סיימתי להתנצל
על המילים שאני כותב
ולמי שאני חורק.

בכוח אני מנסה לדחוף עצמי בחזרה
למילה.

לעולם שהן לי המילים,
מקור נשימה.

לצלול לתוך עולם שמגדיל את המילים
באלפי מונים
וכל מילה הינה
כאשכול מילים.

שאותן אני קוטף אחת-אחת,
עד שאני מרגיש שאני נוגס
באותן המילים

שנוגעות בבשר.

לא יודע מתי זה התחיל,
מקווה שזה לעולם לא יסתיים.
לפעמים אני נעצר מתחת לאשכול עסיסי

או שסתם אני מתעייף.

אבל אני
מוכן להמשיך לנגוס
במילים,
עד שאני אגיע שוב ושוב
לאותה אחת שוב

שתציף את גופי החרד, הרועד והמשתוקק

לקיום.