הוא אחז בגופו השברירי של האוגר האהוב שלו, האוגר היחיד שלו.
דמעה זלגה מבעד עיניו וגלשה אט אט במורד פניו עד שהרגיש את
טעמה המלוח על שפתיו.
לפתע הבחין במסחטת הגזר אשר נחה על השולחן, ומחשבה החלה צצה
במוחו "את המיץ שלך אני אפזר באדמה, וכך יצמח לי עץ אוגרים.
אוגרים קטנים ומושלמים-בדיוק כמוך זלצר!"
כעבור מספר שניות, הוא אחז בידו ברסק אוגר-רסק של מחשבות
חולניות.
בהתרגשות הוא היה הולך יום יום, שנה שנה, לבדוק אם זלצר העמיד
לו צאצאים.
אך לשווא, הניצנים היחידים היו ניצני תקווה, ואני כולה להשבע
כי אותם ניצנים, הם אלו היחידים, אשר משאירים אותו עלגבול
השפיות.