זוכרת איך היינו יושבים על הגג
מביטים באנשים שלמטה
ומדמיינים את עצמנו במקומם
לאן הם הלכו, למה הם נעלמו
ואת היית מדליקה לנו סיגריה
ואני הייתי אוסף כמה אבנים
בונה לנו חומה קטנה
כזו שאף חייל לא יעבור
כזו שלא נבקש לשבור לעולם
ובינתיים חלף הזמן
בינתיים, המציאו עולם חדש
לא ידענו מה שלנו
לא ידענו מה היה לנו קודם לכן
ביקשנו להיות נוודים
לא מצאנו רכבת, שתיקח אותנו
זוכרת, אך חשבנו
מה נהיה בעתיד
את רצית להיות נסיכה
ואני הייתי מוכן להתפשר
על בית קטן בשדרה
ובין לבין
ראינו איך, הם מורידים את הדגלים
ומחליפים את הכרזות
עוד מעט זה יום הזיכרון
אחר כך יבוא הקיץ, ואין לנו לאן ללכת
מן הגג, ראינו את העיר מתפשטת
במערומיה, היא נתנה לנו מקלט
שלקחו אותה זרים, היא זרקה אותנו
כמו כלבים
ואת סיפרת לי סיפורים,
ואני ביקשתי לכתוב אותך עוד פעם
כמו שני ילדים שמבקשים להישמר מפני השכחה
אז כתבתי אותך בניירות מקומטים
שנכנסו אל הכיס, ונזרקו אל הפח
זוכרת, איך חשבנו שהעולם קטן
ואני אמרתי לך, שתמיד ננצח אותו ביחד
את צחקת, ואמרת לי שאני לא מבין כלום
מן הגג, אפשר לראות
איך הם ייקחו אותנו, כמעט כמו מובן מאליו
ויום אחד נמצא את עצמנו, הולכים שם ברחוב
ומלמעלה, יסתכלו אלינו ארבע עיניים
את תיעלמי בהמון, ואני אשאר תמים
ולא אזכור
מה חשבנו שנהיה
גם את שכחת בוודאי, שפעם דמיינו
מן הגג, מול העיר שלקחה אותנו אל חיקה
במערומיה
ובגאוותה, זרקה אותנו אל שוליה
את זוכרת, כמה אהבנו לשבת שם בשקט
לחשוב שאין אף אחד אחר בעולם, ברגע ההוא, בנוף הזה
יכולנו לראות את כולם, אבל לא היה שם אף אחד
ועכשיו אנחנו יודעים, שגם אנחנו לא שם בכלל |