יום אחד היא חשבה לעצמה, שזה דווקא לא כל-כך נורא. היא כבר
התחילה להתרגל לאנטנות שבקעו ממוחה וקלטו שדרים מיסטיים מהחלל,
והיא לא מוכנה להודות בזה, אבל למען האמת, היא אפילו נהנתה
מזה.
זה היה ביום ההוא, כששרגון מסר לה שיבצע נחיתה על כדור הארץ.
יחסה אל שרגון היה ציני וקר, והיא אמרה לו מאות פעמים, שאם רק
הייתה יכולה, הייתה לופתת לו את הגרון בחזקה, חונקת אותו
ומפצפצת את ראשו הגרום לרסיסים. אבל עמוק בתוך לבה, היא דווקא
חיבבה את שרגון, לעיתים אף הייתה מוצאת את עצמה מדמיינת אותם
מתנהלים כזוג, מגדלים משפחה, יוצאים לטיולים ביחד, אוכלים
ביחד...
היא החלה להתארגן לכבודו. הברישה את שיערה, לבשה שמלה כסופה,
צחצחה את האנטנות שלה ושתתה מיץ דגיר.
בשעה שלוש היא כבר הגיעה לשדה הנחיתה, שדה עצום, מלא בגבעולי
תירס וחרדונים אצטקים.
שרגון תמיד טען שיש לו חיבה מיוחדת לחרדונים אצטקים.
לפתע היא חשה ברעשים שבקעו מהאטמוספירה, היא חלה מבחינה באורות
צבעוניים ממרחק עשרות קילומטרים. שרגון הגיע, היא חשבה לעצמה.
תמיד דמיינה לעצמה כיצד שרגון נראה, היא כבר לא יכלה לחכות.
החללית נחתה, דלת נפתחת, רעש בלתי מזוהה ואור לבן בוהק - כמו
בסרטים.
חייזר שדוף, ממין זכר, בגובה ארבעים סנטימטרים וגוף שזוף.
לאחר סקירה קצרה הבינה: שרגון חסר גרון.
חבל, חשבה לעצמה. היא תאלץ לחשוב על מוות אחר בעבורו.