"תדליק את הטלוויזיה" אמר לי אבא והחזיק את הכיפה שלא תיפול
כשהוא לוקח עוד אוכל.
"העיקר הקידוש" אני אומר בליבי.
"לא לא, תעביר ערוץ, תשים חדשות".
ככה זה תמיד נגמר, בסוף הוא תמיד יחפש ערוץ שמשדר חדשות. שיהיה
בשבילו בכל שפה וגם אם את אותם דברים הוא שמע בחדשות של השעה
הקודמת.
"אוהד, תשים את הכיפה על הראש".
"למה? אתה רואה טלוויזיה".
"אוהד, אל תתווכח, אתה ליד השולחן, תשים אותה".
אז קמתי מהשולחן וזרקתי את הכיפה. בחדרי שמעתי אותו: "כל שבוע
אותו דבר איתו, אני אמרתי לך שזה מה שיקרה עם הילדים בבית הספר
הזה". הוא פנה לאימי, שלקיחת הכלים למטבח הייתה לה לתירוץ
לשתוק. היא תמיד שתקה לו.
"אני לא מבין מה הרעיון של יום שישי ושל הקידוש, אם אין פה
בכלל משהו שאנחנו שומרים עליו" חזרתי לסלון, "אתה נוסע בשבת,
מדליק אורות, מעשן", הדגשתי לו את המעשן, "וזה מה שחשוב לך?
הקידוש?".
"אתה אל תהיה כמוני, תהיה טוב ממני. אני רק רוצה בטובתך. אותו
דבר עם הפנימייה".
"דיי כבר!" צעקתי. "אני לא רוצה לשמוע על הפנימייה הזאת! אני
לא רוצה להיות שם. תפסיק לדחוף אותי למקומות שהם לא בשבילי",
והרגשתי שמשקלה של משאית גדולה ירד מעלי.
"אתה תמיד מחפש את ה'טוב ביותר בשבילי', מתי שאלת אותי איך היה
בבית הספר? אם קשה לי? העיקר שאני יביא בסוף השנה את הנייר הזה
שאתה כל כך גאה בו. הנייר הזה זה לא אני, זה אתה".
רצתי לחדר שהיה כמעט מלא בדמעות הישנות שלי שעוד לא יבשו. ככה
זה כל ערב יום שישי.