דורון אמר לי שזה בסדר. זה טבעי, זה נורמאלי, תכף הדמעות
יגיעו.
אבל הן לא.
אני משתדלת, לוחצת על העיניים מבפנים, לוחשת להם "נו, עוד מאמץ
קטן, מה כבר אכפת לכם? תבכו!" אבל הן לא.
"את בשוק, מתוקה שלי. אחרי כזה אירוע טראומתי... הכל בסדר..."
הם לא מבינים כלום.
אני יושבת בחדר לוקחת את הגיטרה ופורטת. אני מאושרת. תחושה
משונה של הקלה עולה לי מהבהונות ומדגדגת לי בצוואר.

אהבתי אותה. אהבתי אותה יותר מכל דבר אחר, אבל אני פשוט, פשוט
לא מצליחה לבכות.
הא הייתה הכל בשבילי. זאת שהרימה אותי שוב ושוב אחרי שקרסתי על
הריצפה.
אני הולכת לספריית הווידאו, זאת שמעבר לכביש, עם המוכר הרוסי
השמן, שאוכל סנדוויץ' עם טונה מסריחה ומסתכל לי על התחת כשאני
מתכופפת לקחת סרט.
הטיטאניק. כן, זה טוב. אני זורקת עשרים שקל על השולחן של הרוסי
ויוצאת בדילוגים הביתה.
אני מפעילה את הדיוידי ומתיישבת על הפוף השחור שהיא קנתה לי
ליומולדת.
הטיטאניק טובעת.
סוף סוף הדמעות באות.