טיפות זכוכית של קיץ
פוצעות אט, אט, את עורי
בעודי מנסה לפלס
(בין נחלי הדם הניגר)
את דרכי הביתה.
דמעותיי עופרת יצוקה
מזהמות את עור פניי
וניתכות
(כאילו בדרך אגב)
אל האדמה.
טיפות זכוכית של קיץ
והילדים אינם עוד ברחובות
משחקים כאילו
(או אולי לא )
באהבות.
דמעותיי עופרת יצוקה
כי איני יכולה עוד לבכות
מזהמות את עור פני
ומייד מותכות. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.