חדר שכולו תכלת, כאילו משבריו של ענן הורכב,
הלב מלא עצבת, במיטת חוליי אשכב.
בפרודדור, רעש שקשוק גלגל עגלה ישן
המובל ע"י אחיות בוהקות בלובן לבושן.
ואני בפינתי, שקוע בהגיגי נפשי הדואבת
מרוגז וכועס על אצבע יד ימין הכואבת.
מחד - מה לי בבית החולים לשכב, מונע מרוחי לנוח
בהמתנה וצפייה להצלחת הניתוח.
אך מאידך - לולא עברתי שבעת מדורי חרדה ואשליות
לא יכלו עיני לשבוע מיופיין של האחיות...
וזה שכרי.

נ.ב
מאחר וצו השעה להצטרך לשכר זעום ומצומצם,
אסתפק בחיוך אמיתי וכנה - העיקר שיבוא מלב חם.
כי חיוך חם, מלא אהבה וחום, מרפא עשרת מונים
מטיפולם של אלף רופאים משונים.

נכתב 29/3/1987  בית חולים הכרמל, חיפה.