בכל פעם שאביט אל פניי במראה, אנסה להגיע למבוכי נפשי, לעמקי
נשמתי.
אחפש אותך בכל פינה בלבי, עד שאמצא את מקום מסתורך ואנצור אותך
חזק בתוכו כך שלעולם לא תברח.
שלהבת החיים הנצחית תמשיך לנצח לבעור בלבי כל פעם שאזכר בך.
כל עוד הייתה נשימה באפך, דלקה הלבה בליבות שנינו, אך כשעצמת
את עינייך, הנר שבלבי כבה, ונזל עד למחצית חייו. יחד איתו גם
אני נמסתי, גופי כאילו הזדקן במאות שנים, לבי התפוצץ לאלפי
רסיסים.
ציפורני האופל הארוכות לחצו עליו בכוח, וניפצו את כל תקוותיי,
את כל חלומותיי.
במוחי מעורפלות המחשבות...רק צלליות אני רואה מול עיני, אינני
יודעת מאין הם הגיעו, אני שומעת רק את בכיים ויבבותיהם.
מדהים איך בשניות אחדות התהפך כל עולמי.
רוצה אני לבכות, לשפוך את הרסיסים הנעוצים בתוך נשמתי, להביע
את ההתפרצויות הגועשות בתוך לבי
אני אני עומדת דומם מול האבן הקרה, ומביטה. בעלי הורד שכל כך
אהבת את ריחו אני משרבטת את שמי על האבן הקרה. האבן הארורה
שמפרידה ביני לבינך. רק אשליות נותרו בלבי המנופץ, אפילו לא
תקווה.
האדמה, השמש, האוויר, הים...כל כוחות הטבע והשמיים חברו
נגדי...מפרידים אותנו בכוח, ללא רחמים.
בלי משים, נפלו פניי...כל עולמי חשך עליי. דעתי התפצלה לאלפי
דמויות. כבר איני יודעת מי אני ומה אני, איפה אני נמצאת, מיהם
הוריי, מהו עצם קיומי בעולם הזה...מהיכן אני באה ולאן אני
הולכת.
ידעתי רק לאן אני רוצה ללכת.
התפללתי שהאדמה תפתח ותיקח אותי לאותם עולמות נסתרים שאליהם
היא לקחה אותך...להיות לצידך שם...כי בעולם הזה לא ניתנה לנו
הזכות הזו. להתאחד איתך ברוח אחת, בנפש שמיימית אחת, להיות
לצידך בממלכת השמיים, כי כאן ערירית אני, בודדה, ללא כל נפש
קרובה.
עינייך היפות נעצמו לנצח. אינך זע ואינך נע, ואינך מרגיש דבר.
רק אני מרגישה את הכאב דוקר כחרבות את לבי, את נשמתי, ומוציא
טיפות דם שקופות מעיני. אני המסכנה, לא אתה.
מדוע זה נגזר עלייך להיטמן באדמה קרה זו, בשחר ימיך, ללא כל
נפש אהובה לצידך? אם ידעתי שכך זה יהיה, אם רק יכולתי להחזיר
את השעון אחורה, אולי הכול היה שונה ודברים היו נראים אחרת.
רוח קרה נושבת בין האבנים לפנות ערב, מלטפת אותם בחיבה ביד
בלתי נראית, מזמרת להם נעימות חרישיות שאין נפש חיה יכולה
לשמוע.
נשארתי לבד על הבמה, עד שגם עליי ירד המסך ואצטרף לשם, אלייך.
שם יקיפו אותנו תזמורת מלאכי הלילה שלנו ויקשטו את ראשנו בהילת
כוכבים מוזהבת כמו שתמיד חלמנו. להיכן נעלמו כל חלומותינו? זאת
רק שוכני שמיים יגידו. לי הם לחשו, כי חלומותינו מוצפנים
בעננים, שם ישמרו במשך אלפי שנים, יפים ומתוקים כמו שתמיד היו.
כך אני רוצה להאמין.
בשעות הקסומות של שקיעת השמש ורדת החשיכה על העולם, שומעת אני
לחישות מסתוריות. אינני יודעת מי לוחש לי אותן. אולי אתה, אולי
נשמות תועות אחרות. הלחישות מספרות לי סודות...
"גן העדן מלא באלפי פרחים ישנים. בכל פרח שוכנת נשמתו של אדם.
עם הגיע שעתו פורח פרח החיים שלו מחדש אלו מול קרני השמש
הזהובות, זוקף את גבעולו, פותח את עליו ובמרכזו, במקום האבקה,
צף לו תינוק קטנטן...ובהגיע שעתו, הוא צונח מטה עם הגשם אל ארץ
האדמה..רענן, טהור, וצלול יותר ממי הטל המתחדש מדי לילה על
דפנות העלים הירוקים".
הלחישות לא מרפות ממני. חשה אני כי אוזלים כוחותיי, כי דעתי
הצלולה הולכת ומשתבשת עליי. אינני יכולה עוד להתמודד עם כל
הצער שנפל בחלקי, אך חייבת אני להישאר שפויה בדעתי, אפילו רק
בגלל תקווה קטנה ויחידה שעדיין מפעמת בלבי...התקווה שאולי יש
לי סיכוי לחוש שייכות לעולם הזה, עד שאסיים את תפקידי בעולם
הזה, בטרם הפרח שלי ינבול ועליו יסגרו עליי, ויחתמו סופית את
סיפורנו...
סיפור של שתי נשמות תועות ואבודות. רק נרות הנשמה הקטנים ישאו
תפילה בשמנו וילחשו בשקט, כל פעם מחדש...לרוח, לאדמה...לעצי
הברוש, את הסיפור העצוב והמתוק שלנו...
לנצח נצחים.... |