השעות השקטות של היום בו מתגלה הנפש בצורה מוחשית יותר ומגלה
סודות חבויים שלא ידעתי על קיומן. הרגשות האמיתיים מתחבאים אי
שם בחדרי הלב, במקום מסתור, ולא מתגלים עד לרגע האמת. או אז הם
מתפרצים ושורפים כלבה לוהטת את הלב, את הרגשות את התקווה
ומותירה בו רק את שרידי האפר ששמו אכזבה.

בלילה, מאוחר אחרי שעות חצות, הגוף שוכב על הכריות אך הנפש
מרחפת בעולמות קסומים ומיוחדים, עולמות שאינם נגלים לאדם באור
היום. סודות יקרים יותר מאוצרות של זהב ופנינים, וזיכרונות
יקרים עוד יותר, נגלים לעיניי, גורמים לי לאובדן תחושת הזמן:
אף אחד לא יודע
אף אחד לא שומע
אף אחד לא חש
את מה שאני מרגישה וצופנת עמוק בלב, עמוק בפנים.
אני עוצמת את עיני ורואה רק חושך... אני פוקחת אותם
חושך בעיניי... שום דבר אחר.

בכוח אני מנסה לסלק את המחשבות מראשי, את הזיכרונות, אבל הם
כמו רודפים אותי, כגנב מסתורי בלילה. רודפים אחריי ותמיד
משיגים אותי. לא רוצה להיזכר, אבל אני נזכרת, רק בלילה אני
נזכרת. ועם הזיכרונות באות הדמעות... ואני לא רוצה לבכות...
אני שונאת לבכות כילדה קטנה. אבל עם הזמן הולכות ומצטמצמות
הלחישות החרישיות של הלילה. אני נרגעת וחמימות מוזרה עוטפת
אותי... חמימות הנותנת לי תחושה של רוגע, של הגנה, תחושה אותה
לא יוכל להעניק בשר ודם.

באור היום אני רואה רק את העולם, את האנשים, את הבעיות והצרות,
רק להם מוקדשות המחשבות... לשעות הבוקר.

עם התחלפות צבע השמיים, עם בוא שעת הערביים, עם רדת החשיכה
שברקע נשמעים רק הלחישות הקרות של הלילה ורוח קרה נוקשת על
החלון....
אני נזכרת...
נזכרת רק בך...לא רוצה לשכוח
שעה אחרי שעה עוברת, עדיין אינני רואה אותך... אף לא בחלומי.
למה עזבת אותי... גם זאת ודאי איש לא ידע... אך למען האהבה
שהייתה פעם בעבר...
היזכר בי שוב כמו אז... בעבר...