הציעו לי לפגוש את היטלר, והסכמתי.
אני יודע, זה לא דבר שקל להסכים לו. האינסטינקט שלי אמר לי
"לא", אבל חשבתי על זה בהיגיון קר, והגעתי למסקנה שלפגוע בי
הוא לא יכול. אם כבר אז להיפך. לא היה אכפת לי לעשות את העבודה
המלוכלכת.
בהתחלה חשבתי פשוט לכסח אותו במכות. הוא יחכה לי, ואני אבוא
כשידי מסתירות מאחורי הגב איזה מקל ברזל. אני אכה אותו קודם
בצלעות, אחר כך ברגליים - להפיל אותו. אני אכה אותו בכל חלקי
הגוף - חוץ מהראש. את זה אשמור לסוף.
אבל אני לא ממש אלים. מעבר לזה - אם אני פוגש דמות שנמצאת
בעולם הבא (גם גהנום זה "עולם הבא") - הוא כבר מת. כמה סבל כבר
מסוגל בן-תמותה פשוט כמוני יכול להסב למי שכבר מת ?
גם אם כאב פיזי זו לא הדרך להכאיב לו - תמיד אוכל להכאיב
לנפשו, לרוחו.
אספר לו בהתחלה על הפסדה של גרמניה. על איך שהצבא האדום שרף את
גופתו. על משפטי נירנברג. אספר לו שהקומוניסטים כבשו את מחציתה
המזרחית של גרמניה. הוא שנא קומוניסטים. אספר לו איך שוחררה
מערב אירופה על ידי בריטניה וארצות הברית. גם אותם הוא לא ממש
חיבב, בלשון המעטה. רק לאחר מכן אגיע להקמתה של מדינת ישראל -
מדינת היהודים העצמאית.
חשבתי איך לבנות את הכל לאט-לאט. לספר לו איך מדינת ישראל קמה,
ולמרות הקשיים ומלחמת העצמאות הקשה - זכינו בעצמאות שלנו,
בזכות ולא בחסד. אחר כך אספר לו על הסכם השילומים, על סכומי
העתק שקיבלנו מגרמניה. אספר לו גם על מנחם בגין שהתנגד. אני
בטוח ששמות יכאיבו לו יותר. אולי אפילו אביא תמונות, שיראה קצת
את היהודים בונים מדינה, עם האף הגדול והגוף שנראה לו כשל אדם
נחות. אחר כך אספר לו על אייכמן. איך שתפסו אותו בארגנטינה,
איך שחקרו אותו. איך שהוא הובא לארץ ונשפט. אני אגיד לו שהוא
הוצא להורג, אבל לא אספר על הדרך. אני לא חושב שזה משהו שיכאיב
לו. עדיף שישאר עם חוסר הידיעה - לפעמים זה יותר מכאיב מן
הידיעה עצמה - והרי למה שהיטלר יתרגש מתליה, שריפת הגופה
ופיזורה במימי הים התיכון?
חשבתי לספר לו על הגרעין הישראלי. על דימונה. גם להיטלר היו
שאיפות גרעיניות, אך הוא לא הצליח. אנחנו כן. רציתי לספר לו על
טנק המרכבה, שמתחרה בטובי הטנקים - אמריקאים, רוסים וגרמניים,
כאחד.
חשבתי לספר לו על השגשוג הישראלי, וגם על פריחתה של גרמניה
המערבית, והמאוחדת לאחר נפילת החומה. חשבתי לספר לו על האיחוד
האירופי, ועל נפילת חלום הנאציזם. הכנתי כבר תמונות וספרי
לימוד שמספרים על כך שבמדינות רבות אסור לדבר בעד נאציזם. חרם
מוחלט על האידאולוגיה שלו.
אני יודע שזה נשמע שפל לפגוש בנאדם כזה. אבל זאת מלאכה שנראית
לי חשובה, לא?
אז הסכמתי. כשהגעתי - הוא חיכה לי. הוא נראה בדיוק כמו בסרטים.
המעיל הארוך, השפם, סמל צלב הקרס על זרועו, וכובע הקצינים הזה
על ראשו. התיישבנו בבית קפה ציורי במקום שומם. אפילו את משב
הרוח לא שמעתי. הכל היה שקט. אני לא דיברתי בעברית, והוא לא
דיבר בגרמנית. איכשהו פשוט דיברנו.
סיפרתי לו. הראיתי לו תמונות. הדגשתי את המילה "י-ה-ו-ד-י"
תמיד. הוא הנהן בראשו, ועבר לתמונה הבאה, לסיפור הבא. סיפרתי
לו הכל בצורה כל כך מושלמת. לא החסרתי אף פרט אחד.
כשסיימתי, הוא פשוט קם, אמר תודה, והתכוון ללכת.
"רגע !", אמרתי לו. "זה לא עשה לך כלום? לא כאב? תראה איך
החלום שלך התרסק! אתה לא הצלחת! אנחנו ניצחנו!". הייתי כבר על
גבול הצעקה.
הוא התקרב אליי וחייך.
"זה היה ברור לי כבר באותו יום, באפריל 1945, כשאני ואווה
היינו בבונקר. אמנם לא ידעתי שתקימו מדינה, ושתצליחו כל כך -
אבל ידעתי שהפסדתי. מעל שישים שנה אני נמצא פה, בידיעה
שהפסדתי. כל העובדות והסיפורים שהראית לי לא הופכות את ההפסד
שלי לצורם יותר, בשבילי. אפילו לא ששרפו את גופתי. זה מה
שישנה? לא. ממש לא אכפת לי אם בוכים בשבילי או לא."
הוא הסתובב, והלך. ואני נשארתי שם, המום.
האם הוא נפגע ובחר להסתיר זאת, או שהוא עשה זאת רק כדי לפגוע
בי? האם שישים שנה מספיקות כדי לשנות מפלצת כזאת? הוא לא ביקש
סליחה. הוא לא פירגן על מה שהשגנו. אולי בכל זאת היה לי כדאי
לנסות לכסח אותו במכות?
כשחזרתי הגעתי להבנה שהאידיאלים שלו לא השתנו - הוא פשוט חי עם
הידיעה שהוא לא הצליח להנחיל אותם. בהתחלה חשבתי שאין ספק שזה
מייסר אותו. אבל להפגש איתו - רק גרם לי להתערער.
הבן-זונה הזה.
אמרתי לעצמי - שישאר שם. אני אמשיך לבנות את החזון שלי. חזון
שאני גאה בו, ואני מאמין שיש בו טוב. חזון שקיבלנו, ומימשנו
אותו בזכות ולא בחסד. חזון שאנחנו ראויים לו.
ואולי זה צחוק הגורל, אבל היטלר עצמו זירז את מימוש החזון הזה.
אולי גם הוא הבין את זה לאחר זמן-מה. שיתבשל עם הידיעה הזאת
עוד שישים שנה.
אבל עבר זמן-מה, וכעת אני חושב - היטלר הפסיד במערכה. אך האם
חזונו שלו נמחק לגמרי? האם בגלל הידיעה שלא כן הדבר היה הוא כה
שליו?
כן, הוכחתי לו ששרדנו. מעבר לכך - הצלחנו. למרות כל מעשי
הזוועה, והאידאולוגיה המזעזעת. אך מה השגתי בכך באמת?
בכל מקרה, דבר אחד אני יודע - אין לי כוונה לפגוש שוב את
היטלר. |