ניסיתי, אלוהים יודע כמה שניסיתי.
ירקתי כמויות אדירות של דם, צילקתי את עליות הלב
וריטשתי את החדרים.
שרפתי כל דבר העומד בדרכי, אילמת לכאבי התופת שהתלוו
אחר זמן מה.

נשארתי נגררת של מילים, עיינים דומעות, פה אחד נעול
ומערכת נשימה קורסת.
ומעולם לא חשבתי שאפול כלכך לאט.
רציתי להיכנע, להתפתל על מרצופת השיש שלך, לנקד את הקיר הלבן
בנוזל היחיד שהצלחת לחלץ ממני.
רציתי שאתה תהיה התמונה האחרונה שאראה אי פעם, שאתה תהיה גוזר
הדין הרשמי שלי, כי את חומרת הדין נתת הרבה קודם לכן,
אך ללא רשמיות.
כלל הברזל הוא ללא רשמיות.

פירפרתי שבועות, אולי חודשים או שמא כמה שנים טובות.
עד שכל השרירים נקרעו מעלי, עד שהנחתי לעצמות להתייבש בשמש.

מה נשאר עכשיו?
פרקים חרוכים, עצמות אגן סדוקות והדי אנחה משפילים.

ניסיתי, רק אני יודעת כמה ניסיתי.
לעמוד על רגליים כושלות, להדביק את השאריות ולתפור את הקרעים.
להנאח בשביל אנשים אחרים.

ועדיין, אחרי אין ספור כניסות ויציאות, אחרי שכל חלק בי נמק
ממך.
למרות כעס גדול על זה שלעולם לא סיימת את המלאכה,
אני נאנחת רק בגללך.