בחצר הבית שלי יש נדנדה מיוחדת. אני יודעת את זה. יצרתי אותה
בעצמי.
תמיד חשבתי שנדנדות זה דבר מאוד משעמם, אלא אם מישהו דוחף
אותך. תמיד כיף שמישהו אחר מנדנד ואתה רק נהנה מהגובה, מהאוויר
אשר מלטף לך את הפנים ומהפרפרים בבטן בכל פעם שהנדנדה מגיעה
לשיא גובה חדש. בד"כ נדיר למצוא אנשים שיסכימו לדחוף אותך ואתה
נאלץ לעשות זאת לבד, ואז הדברים הופכים להיות הרבה פחות
משעשעים. לכן רוב חיי נמנעתי מלהתנדנד בנדנדות. העדפתי להישאר
במקום.
אך הנדנדה הזו הייתה משהו מיוחד, הרי לא הייתי בונה סתם נדנדה
אם אין לי כלל אהבה לנדנדות.
הנדנדה הזו הייתה ממוקמת באמצע מחיצה. מחיצה בין חיים כאלו
לאחרים, ממש מעין חומה שעמדה לה בקו של הנדנדה, חסמה אותה
מצידיה השונים. תמיד הייתה לי שאיפה לדחוף קדימה, להתקדם לעבר
אחרים במקום להישאר במקום אך מנגד היה גם משהו שמשך אחורה, אל
חיים ישנים, אל דברים שלא באמת קיימים, או שהיו קיימים בעבר.
אני יודעת שכבר אינני ילדה, ואין כ"כ מקום לנדנדות בחיי, אבל
בכל זאת אני מתקשה לבחור צד, מתקשה להחליט, ממשיכה להתנדנד
ומרגישה תלויה. תלויה בין חיים כאלו לאחרים.
מלפני עומדים להם אנשים רבים, שותפים, עומד לו המרד, השינוי,
ההתפתחות, הקבוצה והאידיאלים ומאחור עומדות להן הנורמות, עומדת
המקובעות, עומדים להם הרצונות השונים. כמו מלאך טוב ומלאך רע
אשר פועלים עליי ללא הרף. ואני מושיטה יד לעבר המלאך הטוב,
שיוביל אותי קדימה אבל תמיד זוכרת את הדרך אחורה, תמיד חוזרת,
תמיד נגררת, תמיד חושבת, תמיד מהרהרת, תמיד מהססת.
ואני לא אני.
חצי ממני מאחור והחצי השני מלפנים, ואני איני יודעת איך מחברים
בין שני החלקים. מתנדנדת ומגיעה לחצי אחד, אבל החצי השני-
אבד.
ממשיכה להתנדנד לי בין חיים לחיים, תוהה מתי את הבחירה אשלים.


                                                           
 

אני רק רוצה לחיות.
אבל איך?

15.2-6.4.07