אתמול ישבו שלושה אנשים והסתכלו אל השמיים, הסתכלו בפה פעור
וחיפשו משהו.
חשבתי לעצמי, מה יכול להיות כלכך מעניין בשמיים? הרי אין שם
מלאכים ולא אלוהים, לפחות זה כך לפי אמונתי.
אבל אולי הם כן מצאו משהו, אולי יש כוכבים זוהרים וחדשים? אולי
יש מישהו ששומר עלינו? החלטתי לבוא ולשבת לידם, הם כאילו ולא
הרגישו בי והמשיכו לצפות בשמיים המתכסים בחושך. אני מסתכלת על
כל אחד ואחד מהאנשים, הם היו מוזרים. כולם לבשו את אותה חולצה
מכופתרת ומשובצת, לכולם היו משקפי ראייה כל כך גדולים, שהייתי
בטוחה לרגע שהם יכולים לראות את הירח.
אחד האנשים, הראשון משמאלי, שם לב אליי ואמר: "מי את, ילדה?"
בלי לחשוב הרבה, עניתי לו, "קוראים לי רונית".
"מה רצונך, רונית?"
"סוקרנתי נורא מההתבוננות שלכם בשמיים. מה יש שם שאיני יכולה
לראות?"
האיש הסתכל עליי בעין עקומה כאילו אני הייתי פה המוזרה. ושאל:
"את רואה כוכבים?"
"רואה אני כוכבים, כן"
"את רואה את הירח?"
"רואה אני גם את הירח, אבל אני לא מבינה".
"חכי, את עוד תביני, את רואה משהו יוצא דופן בשמיים הגדולים?"
ניסיתי לקום, בתקווה שזה יעזור לי לראות מה קורה שם בשמיים,
אבל כלום. "לא", עניתי לו והתחלתי ללכת בדרך הביתה.

כל הדרך חזרה חשבתי לעצמי מה יש שם בשמיים, זה נורא עניין
אותי.
ואז, כשהייתי חמש דקות מהבית, הבנתי.
אנחנו באמצע נובמבר, ואין עננים בשמיים.