"אהלן בזו" נשמעו הקריאות מכל עבר כשנכנסתי לקפה "אימפריה"
באילת. שנתיים בכלא ובחוץ כלום לא השתנה. הרוח של אילת עדיין
שורפת את הפרצוף, הוודקה עדיין נשפכת בגרונות של הרוסים ורק
אני מרגיש שאין לי בשביל מה. לא תמצאו אצלי שריטות סטייל דלתות
נטרקות ופחדים ממקלחות משותפות , אני איך להגיד, דג רקק שמכיר
את החוקים ויודע מה צריך לעשות כדי להעביר שנתיים בפנים בלי
לטעות יותר מדי. אני מגיע ל"אימפריה" כי אין לי בית אחר. ואין
לי כסף , ודוד חייב לי הרבה טובות אז הוא ישכן אותי מאחורי
התנור במטבח עד שאני אשתלט על עצמי. במאתיים שקלים אי אפשר
להגיע רחוק אז הבטחתי ליודה מאגף גימל שאני אעבוד אצל דוד שלו
בניו יורק - הוא בדיוק מחפש מישהו כמוני, כזה שיודע להזיז
דברים. יודה אמר לי שישבנו בחדר האוכל שם בפנים, על כוס קפה
דוחה , שהתחילו להגיע הרבה ישראלים לעיר כדי למצוא את עצמם
ודוד מארגן את הכושלים סביבו לבניית רשת הפצה של אקסטות והוא
צריך מישהו שמבין עניין,  ונאמן. את הנאמנות הרווחתי כשנתליתי
על שימי הקווקזי במקלחת כשהוא רצה לאנוס את יודה , חטפתי מכות
רצח, אבל זה היה שווה את זה, אחרי הכול יודה היה היחיד שדיבר
איתי בכלא ועזר לי להבין מה הלאה, ואיך להמשיך. חנון כזה יודה,
שהצליח להסתבך בבוקסר וגופייה מול המחשב כשניסה והצליח לפרוץ
כמה מחשבים פרטיים ולדפוק כמה ג'ובות מכרטיסי אשראי, פייר
לעצמי לא דאגתי, אני כל כך מכוער שאין מצב שאפילו בכלא יאנסו
אותי ומכות אני רגיל כל כך לחטוף שזה נראה היה לי טבעי לגמרי,
את יודה בכל אופן עזבו בשקט מאז והוא סידר לי את הקומבינה עם
הדוד שלו שאמר שהוא מוכן לשלוח לי את הכרטיס ולדאוג לי גם
למגורים, גם העובדה שאני לא מקושר לכנופיות הגדולות נראית לו
קורצת כי אני לא אמשוך אש. בקיצור אפשר להגיד שההצעה באה בזמן
הכי טוב מבחינתי. נתתי ליודה את הכתובת של האימפריה ואני מחכה
לשליח מטעמו שיבוא לאסוף אותי תוך שבועיים.
אני יורד לחוף , זורק את עצמי על כסא נוח בחוף של מיקו שנותן
לי בחיוך לארג'י מזויף להישפך בחינם על אחד מכיסאות הנוח, מיקו
שואל אותי אם אני רוצה להיכנס לשים טופס קטן, אני אומר לו שאני
לא בעניין, התחנה של מיקו מאחורי עמדת המציל מושכת אליה כמה
מהמרים קטנים ובזווית העין אני יכול לראות את השטרות מחליפות
ידיים ומנסה בפעם המי יודע כמה להבין מה משך כל כך את אילנה
לשים אצל מיקו כל הזמן הימורים, על מה לא הייתה מהמרת, מי יקלע
ראשון במשחק כדורסל זניח, איזה צבע חולצה תבחר יונית לוי,
הכול. לפחות עשרים אלף שקלים השארנו אצל מיקו על התחביב המטופש
הזה שלה.
אני  מוריד חולצה ,חושף גוף שהלבין בשנתיים האחרונות ונותן לו
להישרף. בדיוק מה שאני מתכנן לכל מי ששלח אותי לכאן.  
בחלומי זו שוב אילנה, אנחנו יושבים על החוף והיא שוב אומרת לי
"יש לי תחושה קשה בקשר לעופר. הוא מתמסר בקלות, משהו פה
מסריח"
אני מחבק אותה ואומר לה " ממי עוד קצת, כולם בפוזה עד שהם
קולטים שאנחנו עליהם ומכל הכוונים" ואז היא מחייכת ואומרת
לי..
"אהלן בזו"! הקריאה הזאת ביחד עם חיבוק קרוב מעירה אותי לפרצוף
של אחותי עינת.
"מה..? מה את עושה פה..?" אני מצליח למלמל. "מה..? מה
השעה.."?
"כבר עשר בלילה יא אסטרו" עינת מחייכת לי לתוך הפרצוף.
השנתיים האחרונות לא עשו לה טוב , נראה שהבורקסים מהמאפייה של
בעלה הסמרטוט היו טעימים לה מאוד , וגם כביסה היא לא ממש אוהבת
יעידו הכתמים השומניים על המכנסיים.
"איך ידעת למצוא אותי פה"? אני מתרומם לישיבה זורק על עצמי את
הטריקו השחור.
""הייתי באימפריה, יוסף רצה סיגריות ודוד אמר לי שיצאת, אני
כבר שעתיים מחפשת אותך, מה שלומך יא אח?"
אני מדליק לי סיגריה, ואנחנו מתחבקים ומתחילים ללכת לכוון
הטיילת.
"תהיי נשמה תזמיני אותי לאספרסו" אני מבקש מעינת והיא משחקת
אותה מחטטת בארנק ואומרת שנגמר לה בדיוק הכסף האחרון על
המרלבורו.
"אז תוציאי מהכספומט"
"אני לא יכולה הוא יבלע אותו" היא מחייכת במבוכה.
"כל מה שנתתי לך נגמר?!" אני מתחיל להרגיש שהשלווה שלי
מתערערת. מאה שבעים אלף שקל נתתי לה רק שבוע לפני שהצבת של
עופר נסגרה עליי כי הייתה לי תחושה חזקה שלא נשאר לי הרבה זמן
בחוץ.
"עינת מתחילה לבכות "אתה יודע, אתה בנזונה גדול, מי אתה חושב,
ובאיזה כסף ,טיפל באימא שלך כשהיא מתה? אתה לא ממש היית זמין
בשנתיים האחרונות"
אני לוקח ממנה את המרלבורו ומדליק לי אחת. ממילא היא בטח נקנתה
בכסף שלי. "בסדר, גם היא לא ממש הייתה זמינה בשבילי כל החיים
המחורבנים האלה". הידיעה על מותה, הגיעה אליי לפני חצי שנה
שאני ויודה שיחקנו שש בש בחצר ומנהל הכלא קרא לי לשיחה, אפילו
על יציאה להלוויה ויתרתי, לא רציתי ולא הייתי מסוגל אז להראות
את הפרצוף שלי, הנה יעקב בוזוקשווילי , העבריין הכי נאמן
לשותפים שלו זרוק בכלא מעסקת טיעון שעשתה לו ילדה קטנה,
הסתכלתי עליו ואמרתי לו שאני מוותר. הוא היה בשוק, ניסה לשכנע
אותי שלח אליי את הסוציאלית של הכלא, שומדבר.  ככה שאני נותן
לה להבין שהידיעה על המוות של אימא לא קורעת אותי ועינת מחליפה
מבט כואב בשונא. אני מכיר את הטוויסטים האלה אצל אנשים. שיהיה.
אנחנו הולכים בשקט לכוון האימפריה עינת מנסה לפתח שיחה על
הקשיים של יוסף בעסק החדש שלו משהו על תנורים ומאפיות. כשאני
לא משתף פעולה היא ממשיכה לדבר על הבעיה שלו, זאת שמונעת ממני
אחיין, משהו על ספירת זרע נמוכה או משהו. "עינת, חאלס, נשבר לי
מהזין של יוסף שלך, עומד, לא עומד, יש זרע אין זרע,  וגם את
לא ממש באת לבקר או יצרת קשר בשנתיים האלה אז תעשי לי טובה
וחלאס עם הפוזה הזאת של האחות" אני יורק הצידה כדי להירגע
"אפילו אספרסו מחורבן את לא מסוגלת לארגן לי".
כשאנחנו בכניסה לאימפריה אני מחבק אותה ואומר לה שלא לחפש אותי
יותר אני מעוניין להוריד פרופיל אני אומר לה וזה כולל את כולם
כשאני אתאפס על עצמי אני אצור קשר וינסה לעזור לה עם כמה
ג'ובות היא מנסה למלמל איזו התנצלות או משהו על זה שהיא הייתה
רוצה לעזור יותר אבל העסק והילד וזה. אני נעלם לתוך האימפריה,
הרוסים שותים בפנים על שולחן אחר משחקים פוקר  והאווירה שם
מתחממת לצעקות ודפיקות על השולחנות, דוד שואל אותי אם אני רוצה
שהוא יעשה לי איזה פלאפל מהיר אני מבקש רק חביתה ושואל אם עוד
מישהו חיפש אותי.
"משהו מתבשל?" נכנס לשיחה איציק השותף של דוד ואני מנפנף אותו

"תעשו טובה, אל תגידו לאף אחד שאני פה, אני מוריד פרופיל ותוך
שבועיים אני לא פה וגם לא הייתי"
דוד טופח לי על הכתף "גבר, מה שתרצה, אבל אל תשכח את החברים"
"בטח" אני טופח לו בחזרה. "בדיוק כמו שהם לא שכחו אותי בשנתיים
המחורבנות האלה".