כל הזמן אמרת שאתה אוהב אותי,מההתחלה ידעתי שיהיה פה משהו
רציני,הבטחת שתמיד נהיה ביחד,שנבנה בית,ושיהיו לנו ילדים יפים.

תמיד ראיתי רק את הדברים הטובים בך,איך הייתי מתרגשת כשהיית
נכנס בדלת או כשקיבלתי ממך מכתב.
הפנים החזקות שהיו לך, ה"בוקר טוב" שלך, החיוך המקסים
שלך,העיינים הקורנות, כמה אהבה הייתה בנינו אז..?
אתה זוכר את היום האחרון שלנו ביחד? הלכנו ברחוב,קנינו
גלידה,והבאת לי את העגילים שכל כך רציתי..
איזה יום מדהים זה היה,כמו כל הימים שלי איתך.

לא הבנתי איך הכל השתנה,
פתאום כשהתחילו הצעקות
והצרחות,
היריות באוויר,
הריצה המטורפת,
חוסר הנשימה,
ופתאום לא היית לידי
ראיתי אותך מרחוק עומד עם קבוצה גדולה של גברים, אמרו לי
להתרחק משם.
שלא ישלחו גם אותי לטרבלינקה.